בית המשפט העליון קבע היום עקרונות פרשניים חשובים בנוגע להטלת מגבלות על עברייני מין לאחר שסיימו לרצות את עונשם, במסגרת ערר שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי. ההחלטה ניתנה בהרכב השופטות דפנה ברק-ארז, גילה כנפי שטייניץ ורות רונן.
המקרה נוגע לעבריין מין שהורשע בביצוע עבירות מין בקטינים, ובתום ריצוי עונשו הוטלו עליו מגבלות לבקשת שתיים מנפגעות העבירה. הערר שהוגש טען כי המגבלות חרגו מהסמכויות שנקבעו בחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה–2004.
בית המשפט, בדעת רוב מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטת כנפי שטייניץ, קבע כי נקודת המוצא הפרשנית היא שמגבלות יכולות להיות מוטלות רק ביחס ל"מקום מגורים", "מקום עבודה" או "מוסד לימודים" של נפגעת העבירה. עם זאת, לשם הגשמת תכלית החוק – מניעת נזק נוסף לנפגעת – יש לפרש את המונחים הללו באופן גמיש ומותאם לנסיבות, כך שהמרחב שאליו מתייחסים המונחים עשוי להשתנות בהתאם לשגרת חייה של הנפגעת.
יחד עם זאת, הובהר כי אין סמכות להרחיב את המגבלות אל מעבר למה שנקבע במפורש בחוק, ואין להרחיק את העבריין מכל מקום שבו שוהה הנפגעת מבלי שיש קשר למקום מגוריה, עבודתה או לימודיה. עוד חזרו השופטות והדגישו כי יש לאזן באופן קונקרטי בין הפגיעה האפשרית בנפגעת העבירה לבין הפגיעה בזכויותיו של עבריין המין, תוך שמירה על עקרון המידתיות.
השופטת רות רונן, שנותרה בדעת מיעוט, הסכימה כי אין להטיל מגבלות מעבר למה שנקבע בחוק, אך הציעה גישה פרשנית מצמצמת יותר. לשיטתה, אין די בכך שהנפגעת פוקדת מקום מסוים בתדירות גבוהה כדי להחשיבו כמקום מגוריה, עבודתה או מוסד לימודיה, ואין לקבוע מגבלות לפי נוכחות תדירה בלבד. רונן ציינה כי החוק מאפשר לקבוע מגבלות רק על פי קריטריונים הקשורים ישירות למגורים, עבודה או לימודים של העבריין, ולא לפי תנועתו או שהייתו במקומות אחרים.
