בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, כשהטראומה והכאב היו בשיאם, משה כורסיה מצא את עצמו יוצר תוכן אחר. "פתאום נהיינו ביחד", הוא נזכר בראיון לאבי שושן בפודקאסט "מעריב". "הייתה תקופה נוראית של פירוד שעשתה לא טוב לכולם, תחושה של מלחמת אחים. ופתאום כולם ביחד, כולם מתגייסים, חרדים וחילונים, שמאל וימין. אין מקום לרעשי רקע ולריב על שטויות – אנחנו נלחמים על החיים שלנו".
הסרטונים שלו, שצולמו בדרך למילואים ובמהלכם, הפכו לתופעה ויראלית. "התחלתי להתמלא ברוח אחרת", הוא מספר. "לא של טראומה וכאב ודם, אלא של כוח, של עם ישראל שבא להילחם על החיים שלו". אבל עבור כורסיה, בן 33, ההצלחה ברשתות החברתיות היא רק תחנת ביניים בדרך להגשמת החלום האמיתי.
"החלום שלי הגדול זה המוזיקה", הוא מדגיש. "אני רוצה שהמוזיקה שלי תצליח, ולא שזה יהיה סתם עוד הייפ של שיר, או כמו 'עזה בובי' שעשינו שהוא קצת גימיק. בא לי להיות אמן שעושה טוב, משפיע על המון אנשים, והולך דרך עם קהל".
הדרך למוזיקה לא הייתה פשוטה. כבן למשפחה דתית-לאומית מוכרת – אביו הקים את האולפנה והישיבה במודיעין – הציפיות היו גבוהות. "בכל מקום שאני מגיע, אני 'הבן של'", הוא מספר. "הייתי צריך לבוא בזמן לתפילה, ללמוד גמרא כמו שצריך, להיות רציני. ואני ילד של מרפקים, ליצן כזה".
ב-2017 הוציא את האלבום הראשון שלו, השקעה של כ-200 אלף שקלים ממשכורת של מחנך בישיבה תיכונית. "לא ידעתי שום דבר על תעשיית המוזיקה", הוא מודה. "חשבתי שאני אוציא שירים וכל המדינה תעצור הכל ותקשיב לי, שכל תחנות הרדיו ישדרו וזה יהיה מטורף. וזה לא קרה".
במקום זה, הוא מצא את עצמו נכנס לחובות. "גרתי אצל ההורים עד גיל שלושים,, הוא מספר. "כל הכסף שלי הלך על המוזיקה. הייתי חוסך חודש אחרי חודש כדי להוציא סינגל". כשהחבר הכי טוב שלו אמר לו "מה אתה מתחרה עם עומר אדם? אין לך סיכוי", הוא המשיך להאמין.
במקביל לקריירה המוזיקלית, כורסיה מתמודד גם עם אתגרים בחיים האישיים. במשך ארבע שנים יצא עם למעלה משישים בחורות, אך ללא הצלחה. "אני כלפי חוץ נורא פתוח ושמח ואוהב, אבל באחד על אחד, כשמשהו נהיה אינטימי ואני מרגיש אהבה – אני משותק", הוא מתוודה. "מפחיד אותי שיהיו תלויים בי. אני רוצה להיות חופשי, לא רוצה אחריות של אף אחד בצורה אינטנסיבית עליי".
כבחור דתי השומר נגיעה וגר במגדל תל אביבי, הוא מנווט בין העולמות. "זה מאוד קשה", הוא מודה. "נלחמים. נופלים, קמים, נופלים שוב וקמים שוב". למרות הסביבה החילונית, הוא מקפיד על אורח חיים דתי. "החברים החילונים שלי מגיעים אליי לסעודות שבת", הוא מספר. "הם יודעים – לא מעלים סטוריז בשולחן שבת, לא מעשנים בבית".
כורסיה מדבר בכנות יוצאת דופן על ההתמודדות עם נושא זרע לבטלה בעולם הדתי. הוא מספר כיצד בישיבה התייחסו לנושא בחומרה רבה, תוך איומים ואזהרות, מבלי להתחשב במציאות הטבעית של גיל ההתבגרות. "כל ילד דתי אוכל כאפות של החיים שלו", הוא מתאר, ומוסיף שגם כמחנך בעצמו התמודד עם זה: "אכלתי כאפות, ואף אחד לא דיבר איתי. לא ההורים שלי, לא המחנכים שלי, אף אחד לא נגע בזה בכלל, כי לא נוגעים".
הוא מתאר את התחושות הקשות: "זה גיהנום בעולם הזה. זה כאילו אני רשע, השם לא אוהב אותי, אני מטורף. כי אף אחד לא מתקשר לך שאתה נורמלי". כמחנך בישיבת לפיד במודיעין, כורסיה בחר לשבור את השתיקה ולדבר על הנושא עם תלמידיו. "לא אומר שזה בסדר, אבל אני אומר שאחרי שנפלנו, אנחנו מתקדמים. אנחנו לא עכשיו כופים על עצמנו סבל וצער", הוא מסביר את גישתו החינוכית המתחשבת.
במהלך שירותו במילואים בג'באליה חווה התקף חרדה ראשון. "האוויר הרגיש סמיך, הכל שחור, והרגשתי לבד ברמות שאני יכול להרגיש את הבדידות", הוא משחזר. "הסרט הכי גדול כשאתה אומר – זה לא יעבור. אני תמיד ארגיש ככה".
את החוויה הזו הוא תיעל לשיר החדש שלו, "רוקד עם הפחד". "הבנתי שזה לא יעבור, ואני אצטרך ללמוד לחיות עם זה", הוא מסביר. "אז במקום לבכות או לשקוע בזה, בחרתי לרקוד איתו. אני בן אדם נורא שמח, אני אוהב לרקוד. ויש בריקוד משהו שיכול להיות מערכת יחסים".
עכשיו, אחרי שמונה שנים של יצירה מוזיקלית, כורסיה מרגיש שהחלום קרוב מתמיד. "אני חייב שזה יצליח", הוא אומר. "די לסרטונים ויראליים – אני רוצה להופיע בקיסריה, במקומות הכי גדולים, עם קהל ששר איתי".
ובאשר לזוגיות, למרות שכבר שנתיים לא יצא לדייט, הוא לא מוותר על החלום. "ברור שאני רוצה אהבה", הוא אומר. "יש לי תירוץ מעולה – המלחמה, הקריירה – אבל אני צריך לעשות יותר השתדלות". בינתיים הוא מבקש מהמאזינים: "תתפללו עליי – משה נריה בן יעל, זיווג הגון השנה בעזרת השם".
כורסיה מדבר בכנות יוצאת דופן על ההתמודדות עם נושא זרע לבטלה בעולם הדתי. הוא מספר כיצד בישיבה התייחסו לנושא בחומרה רבה, תוך איומים ואזהרות, מבלי להתחשב במציאות הטבעית של גיל ההתבגרות. "כל ילד דתי אוכל כאפות של החיים שלו", הוא מתאר, ומוסיף שגם כמחנך בעצמו התמודד עם זה: "אכלתי כאפות, ואף אחד לא דיבר איתי. לא ההורים שלי, לא המחנכים שלי, אף אחד לא נגע בזה בכלל, כי לא נוגעים".
הוא מתאר את התחושות הקשות: "זה גיהנום בעולם הזה. זה כאילו אני רשע, השם לא אוהב אותי, אני מטורף. כי אף אחד לא מתקשר לך שאתה נורמלי". כמחנך בישיבת לפיד במודיעין, כורסיה בחר לשבור את השתיקה ולדבר על הנושא עם תלמידיו. "לא אומר שזה בסדר, אבל אני אומר שאחרי שנפלנו, אנחנו מתקדמים. אנחנו לא עכשיו כופים על עצמנו סבל וצער", הוא מסביר את גישתו החינוכית המתחשבת.
