ר', הלכה לעולמה בשיבה טובה ובמהלך חייה היא הספיקה לערוך כמה צוואות. בשנת 1995 ערכה את צוואתה הראשונה, בה חילקה את רכושה שווה בשווה בין כל 11 ילדיה. באותה התקופה המשפחה הייתה מאוחדת וההחלטה הורגשה כהוגנת, אולם עם חלוף השנים האם החלה לבצע שינויים בצוואותיה – היחסים במשפחה התערערו.
בשנת 2006 ערכה האם צוואה שנייה שבה העניקה זכות מגורים לשנתיים לאחר מותה בדירתה ברחוב הירקון בתל אביב לאחד מבניה. החל משנת 2010 חלה תפנית משמעותית: בצוואות המאוחרות יותר העבירה המנוחה חלק ניכר מזכויותיה בדירה לארבעת ילדיה ושניים מהם אף קיבלו זכות מגורים לכל ימי חייהם בדירתה – בעוד ששאר בנותיה נותרו עם חלקים סמליים, של 1,000 ש"ח בלבד.
פארק הירקון בתל אביב | צילום:
123RF
שינוי זה עורר תחושות קשות בקרב הבנות, שטענו שהוא אינו משקף את רצונה האמיתי של האם. לאחר מותה של האם, הוגשו מספר בקשות והתנגדויות לצוואות על ידי הילדים. הבנות טענו כי שני הבנים ניצלו את הקרבה שלהם לאם בשנותיה האחרונות. אחד מהם היה קרוב במיוחד לאם, הן פיזית והן רגשית, וסייע לה בנושאים יום-יומיים. השני, שהתגורר עמה, דאג לצרכיה ולטיפול בענייניה המשפטיים והכספיים והואשם כי פעל להרחיק את האחיות מהאם ולהטות את החלטותיה לטובתו.
אחת הפעולות הסמליות שהועלו במשפט הייתה הסרת תמונותיהן של הבנות מקירות בית האם – פעולה שנתפסה כהדרה רגשית של הבנות, שבוצעו בכוונת מכוון.
האם בחרה להעדיף את האחים – בשל מצבם הכלכלי
עם זאת הילה (בכתבה יוזכרו שמות בדויים), אחת מארבעת הילדים שהרוויחו מהצוואה התנהלה באופן שונה מאחיה – והפכה לעדה מרכזית במשפט. בהתחלה העידה כי החלוקה צריכה להיות שוויונית והודתה שבנה איתי אכן פעל כדי לנצל את מצבה המדרדר של האם ולשנות את הצוואות לטובתו. לטענתה הוא נצמד אליה כמו שומר וכך גם בנה רביד.
במהלך העדות הוסיפה כי האם שיתפה אותה שהיא מעוניינת באופן מודע להעדיף את האחים שבחרה בשל מצבם הכלכלי. למרות זאת האחות טענה כי היא לא מעוניינת בחלוקה שמפלה אותה לטובה וקראה לחלוקה שווה ולשלום בית. הניסיונות שלה לשמור על המשפחה מאוחדת במתן העדות מבלי לבחור צד ברור הותירה אותה בין המחנות. למרבה הצער, היא נפטרה בטרם הושלם ההליך.
בניגוד להילה, איתי התגלה כעד בלתי מהימן. הוא הכחיש בתוקף כל טענה להשפעה בלתי הוגנת וטען כי פעל אך ורק מתוך דאגה לאם. איתי תיאר כי לא היה מעורב בניסוח הצוואות או בהחלטותיה של האם. עם זאת, עדויות אחרות, כולל של עורכי הדין שערכו את הצוואות, הצביעו על מעורבותו הרבה, כמו גם על העובדה שהוא ורביד דאגו להחתים את האם על מסמכים להעברת כספי הגמל שלה, בסכום של מעל 200,000 ש"ח, ישירות לחשבונותיהם.
במהלך ההליך המשפטי חל שינוי דרמטי בעדותם של רביד ולילך. על אף שנמנו על ארבעת האחים שיזכו ליהנות ממירב הירושה הם החליטו להצטרף לשאר האחיות ולדרוש חלוקה שווה של הרכוש. במטרה להשכין שלום בית במשפחה שפעם הייתה מאוחדת. היחיד שסירב לכך הוא כאמור מי שהתקרב לאימו בערוב ימיה – איתי. השניים אף הצביעו על איתי כעל מי ש"גרר" אותם לדרישה לקיים את הצוואות שמפלות אותם לטובה.
"במו ידיו תרם לגילוי האמת ולפסילת הצוואות"
השופטת תמר סנונית פורר נדרשה להתמודד עם השאלה המרכזית: האם הצוואות המאוחרות נערכו מתוך רצון חופשי של האם, או שמא היו תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצד שניים מבניה? היא בחנה שני היבטים מרכזיים השפעה בלתי הוגנת – השופטת קבעה כי איתי ורביד ניצלו את תלותה של האם בהם בשנותיה האחרונות. פורר הדגישה כי תלות זו, בשילוב עם מצבה הבריאותי והנפשי המדרדר, השפיעו על החלטותיה. ותיעוד חסר – היעדר התיעוד של עורכי הדין מנע הבנה מלאה של המניעים לשינויים בצוואות.
לאור זאת, החליטה השופטת לפסול את הצוואות המאוחרות בטענה שהן נערכו תחת השפעה בלתי הוגנת. חלוקת הרכוש התבססה על צוואות מוקדמות יותר, ששיקפו חלוקה שוויונית יותר בין כל הילדים.
עו"ד בעז קראוס ועו"ד נעה בינדר שטיינברג, שייצגו את האחים שביקשו חלוקה שוויונית: "הבן שחפץ לנכס את הירושה לעצמו, דאג שאימו תחתום על מספר צוואות לטובתו. מסתבר שדווקא המאמץ לדאוג לחגורות נוספות שיבטיחו לו את הירושה, פעלו כנגדו והראו על מעורבות רבה. בכך, במו ידיו, תרם לגילוי האמת ולפסילת הצוואות".
