אמא ויד שרה. זאת בגדול רשימת האביזרים הקריטיים לטיפול במחלות חורף, כפי שיוסבר להלן.
כמו רבים מסביב, גם אני חטפתי דלקת ריאות קטנה ויצאתי ממנה, תודה לאל, די מהר. המחלות שלי פחות מעניינות, וגם כך אתם הרי שומעים עליהן די והותר. מה שמעניין הוא התהליך, והוא חורג בהרבה מבעיות ספציפיות של איש ספציפי אל עניין מערכתי חשוב.
מה שקרה זה שאחרי יומיים של רעידות ורטיטות וחום ותה ופינוק מבורך שהוא מתנה לכל פועל, שמתי לב פתאום שזאת לא אחת השפעות שאני רגיל אליהן, כאלה שנוטות להיעלם ברגע שהן מבחינות באיזושהי עבודה באופק, במקרה שלי הופעה, אלא זה משהו מהטיפוס שמתעקש להישאר. יום ועוד יום ועוד שיעול והחום עולה ואני גמור – ואז באה האמא.
בדרך כלל אני נמנע מלדווח לאמא שלי על מיחושים ומחלות, זאת בשל שתי תכונות מרכזיות שיש בה: האחת – כתוצאה מעבודתה כל חייה כמעט כמזכירה רפואית וכמנהלת מרפאה, היא מבינה ברפואה, והשנייה – היא אמא שלי. כששתי התכונות האלה לא נפגשות, שתיהן מבורכות. מה טוב יותר ממישהו בסביבה שמבין ברפואה, ומה מתוק יותר מאמא? כשזה בא ביחד זה קצת מסובך. זה כולל פקודות והוראות, המילה "עכשיו" נוכחת בכל משפט כמעט, והכל בדרמה ובקולי קולות ואל תשאלו. גם הפעם ניסיתי איכשהו להסתיר את העניין, אבל משהו בקול שלי הסגיר ובתוך שנייה עמדתי מול חקירה צולבת: כמה חום? מתי? איך? לילה? יום? מה לקחת? איזה שיעול? חורק? כמו מה? יבש? יש לך ליחה? למה את אומרת פעמיים "לך"? די, זה לא מצחיק אותי. איזה צליל בדיוק? כמו צעקה? כמו חריקה? כמו הדלת של השכנים רבינוביץ'? ואז היא עיבדה את הנתונים, שקללה אותם ופסקה מייד: יש לך דלקת ריאות. לך עכשיו ליד שרה, תגיד שיעשו לך צילום ריאות, תקבל אנטיביוטיקה ואתה לא זז מהבית.
האמת היא שלא הייתי צריך ללכת. ידעתי בבירור שהיא צודקת. אבל עדיין היה צריך מרשם וצילום וחותמת, וכך מצאתי את עצמי נגרר אל חדר המיון־חירום שנפתח בבית יד שרה בירושלים. ידעתי על קיומו, אבל לא יצא לי להיעזר בו. אני מהדור הישן. מוקדי הסיוע שאני מכיר הם בסניף קופת חולים וחדרי מיון בבתי חולים, ועל כן נערכתי לנוהל חדר מיון: נטלתי עימי כסף, שמא מכונת המשקאות לא תקבל כרטיס, אוזניות – כדי שאוכל לבלות חלק משמונה השעות הבאות בצפייה בסדרה, וכמובן – מטען. אין שום סיכוי לשום סוללה של שום מכשיר חכם לשרוד לילה של המתנה בחדר מיון.
נדלג לסיום: בחלוף 45 דקות בדיוק כבר הייתי מחוץ למקום, אחרי טריאז', צילום ריאות, אבחון, המלצה ושחרור, בדרך אל בית המרקחת לקנות את התרופה שנרשמה לי. כעבור יומיים חזרתי לעבוד. כעבור שבוע הבראתי לחלוטין. תודה אמא. תודה יד שרה.
איך זה קרה? התחיל רע מאוד. אתאר בפרוטרוט: כשהגענו, השתרך תור מול הקבלה. מתברר שמערכת המחשבים קרסה, קרסה ממש. אין יוצא ואין בא. לא היתה אפשרות להזין אפילו שורה. לא שם, לא שיעול ולא סכום. פקידות הקבלה, לחוצות ונבוכות, עסקו בעיקר בשתי פעולות: לכבות ולהדליק את המחשבים ולהגיד: "שמואל. שמואל, אני לא מצליחה. שמואל בוא. איפה שמואל? תשאלי את שמואל". שמואל היה בחור צעיר, צעיר מאוד אפילו, בוגר ישיבה בחזותו, שהיה המנהל התורן במקום. הוא זז ימינה ושמאלה בתזזית, וניסה באמצעות הטלפון לפתור את התקלה.
אני, שהייתי מוכן כבר ללילה של שיהוי ועצבים, הסתכלתי עליו בחשד ושמתי לב בבעתה שהטלפון שהוא משתמש בו כשר, כדרכם של בני הישיבות, וכבר נתקפתי עצבים. רבאק, אתה המנהל של חדר מיון, מה אתה מסתובב עם טלפון כשר? הרי גם אם תרצה חס ושלום לגלוש לאתרים אסורים, איפה תמצא את הזמן לזה? אתה הרי מנהל של חדר מיון.
אבל מה שעוד קרה, זה שביד הפנויה שמואל החזיק איזה טאבלט מסכן שגרר מאיזה מקום, ובתחכום עז הוא הצליח באמצעותו לדלג על כל משוכת קריסת המחשבים. הוא קלט חולים, הוא העביר תשלומים בכרטיס אשראי, הוא הסתייע בעוד איזה מחשבון קטן שהיה זרוק שם, הוא רץ ימינה, רץ שמאלה, ביצע פעולה ידנית, החתים, שלח, החזיר, פרט כסף, נתן עודף, עשה עבודה של חמישה אנשים לפחות. תוך כדי שהוא מסייע לפקידה לקבל שני מטופלים ידנית, אני שומע את השם שלי במערכת הכריזה. הנה הוא כבר מעלי מזרז אותי להיכנס. אני נכנס. נערך להמתנה של שעתיים ליד חדר הרנטגן, והטכנאי כבר יוצא ושואל אותי: נו, למה אתה לא נכנס? כשאני עובר לחדר הרופא, התוצאות כבר על שולחנו. מדהים. כן, יש מלא אנשים, אבל כשכולם עוברים את התהליך המהיר הזה – הכל נעשה יותר קצר ויותר יעיל.
45 דקות. שלושת רבעי שעה וזהו. לא רק פרק מסדרה לא הספקתי לראות, אפילו לא הגעתי לדלג על ההקדמה. כלום. אפילו פחית לא קניתי.
זאת לא המערכת שהיא יותר מתוחכמת. לא המכשור ולא הדיגיטציה ולא השכלול. ממש לא. רק התודעה והמודעות הגבוהה לערך הזמן וטורדנות הפרעות הקשב. זהו. שמואל הוא לא גאון. הוא פשוט שמואל. חרוץ, צעיר, מעז, מגדיל ראש, ורק רוצה שלא יהיו אנשים בחדר ההמתנה.
אני מאמין שזה הכיוון עכשיו. לשם הכל הולך. ביררתי וגיליתי שזה החזון שעומד ביסוד הפעילות הזו של יד שרה האלופים ושל מוקדי חירום נוספים: כל מה שיכול להתבצע מהר וביעילות במערכות שמחוץ לבתי החולים, יורד מעל גבה של המערכת.
הנה הסוד הגדול: עבדו עלינו. כשאומרים לנו "בתוך ארבעה ימי עבודה", לא קורה כלום בארבעת הימים האלה. בוודאי לא עבודה. הפעולה עצמה לוקחת שתי דקות. כל שאר הזמן הניירות נחים בתיבתם. למה? ככה. כי זה המנהג. אין באמת דבר כזה "שוטף פלוס", גם אם זה גוף שממתין לכסף מגוף אחר, השיהוי של הגוף האחר מיותר. הרי בסוף הכסף קיים. אז למה מחכים? סתם, כי כך המנהג.
איך אני יודע? בואו נעשה ניסוי קטן. הזמינו עכשיו מנה באמצעות חברת השליחויות שאתם רגילים להזמין דרכה. בתוך חצי שעה המנה יכולה כבר להיות על השולחן שלכם. נכון? כמעט הזמן שדרוש להוציא אותה מהמטבח כשאתם מזמינים אותה במסעדה. אבל זה לא הכל. בעוד חמש דקות תקבלו הודעה שתקפה לתשע דקות, על כך שניתן להזמין משהו שנמצא על הדרך ללא עלות. אתם תיפלו כמובן ותזמינו משהו שנמצא על הדרך, וראו זה פלא: ה"על הדרך" יגיע באמצעות שליח אחר! לא השליח המקורי.
זו אחת החידות הגדולות ביותר של התקופה, אבל גם אם אני לא יודע את התשובה המדויקת לתופעה הזאת של איך ייתכן ששליח אחד מבצע קיצור על הדרך של שליח אחר, דבר אחד אני יודע: ענף הוולט בא לעולם גם כדי להוכיח שזמנים הם עניין גמיש מאוד. צריך רק להעמיד כיעד את היעילות, המהירות, קדושת זמנו של הלקוח – וזה פשוט קורה. כן, זה אפשרי. כן, אנחנו יכולים. השאלה היא רק מה נעשה עם כל הזמן שייפול עלינו פתאום, כשכל זה יושלם.
