"אומנם שיעור הבנות הדרוזיות באקדמיה הוא הרבה יותר גבוה מהגברים, כי לרוב הולכים לצבא. אבל בגדול אנחנו עדיין מחנכים באופן לא שוויוני", אומרת ל'דבר' סלווא אבו יוסף, פמיניסטית דרוזית שמפלסת את דרכה בתוך החברה השמרנית. "אני מדברת על זה עם נשים בכל מקום – באוטובוס, בתור בסופר. המחסום הוא תרבותי, נשים דרוזיות בעלות חזון שרוצות לעשות שינוי שקט, זו נקודת האור".
אבו יוסף, תושבת מע'אר, אם לשלושה ילדים ומטפלת בנוער במצבי סיכון, היא מובילת החברה הדרוזית ב'בונות אלטרנטיבה', תנועה שמאגדת נשים מכל מגוון החברה הישראלית למאבק למען זכויות נשים, נגד אלימות כלפי נשים וייצוג בעמדת קבלת ההחלטות.
כיום פועלות בחברה הדרוזית שתי קבוצות של 'בונות אלטרנטיבה'. קבוצה בגליל, המונה כ-160 נשים, וקבוצה בכרמל ובה משתתפות כ-120 נשים. "המלחמה פגעה בפעילות, אבל יש התקדמות", מספרת אבו יוסף, "אנו מתרחבות לאט".
אבו יוסף נחשפה לפעילות של התנועה במהלך לימודיה האקדמיים. "ד"ר אדווה ברקוביץ' רומנו סיפרה לי על מיזם של חוגי בית לשיח על שוויון מגדרי. ביקשתי להעתיק את המיזם לחברה הדרוזית. זה היה לפני שנה, ב-2024, חשבתי שאתחיל לארח והשמועה תעבור מפה לאוזן. התחלתי לעשות חוגי בית בצפון, ואז הגיעה ההסלמה במלחמה והיה קשה לגייס את הנשים. אחרי חודש התארחתי במודיעין, הפכתי למובילת 'בונות אלטרנטיבה' בחברה הדרוזית, ומשם דברים התגלגלו".
"לחנך מחדש"
"אני כל הזמן מדברת על זה, זה כמו לכתוב בסלע, זה חינוך של ציבור. מדובר בפרויקט חינוכי. אנחנו מחנכים את ציבור. אחת השותפות שלי אומרת, 'זה כמו לחנך מחדש, אבל לחנך אנשים בוגרים ונשים בוגרות'. זה להעלות למודעות, להסביר כל מה שקשור לשוויון מגדרי ונשים. זאת עבודה מאוד קשה".
"אני מסבירה לנשים, שלבקש להיות בעלת זכות שווה לגבר, ולחנך לשוויון, ולבקש את צדק חברתי, זה לא מתנגש עם היותך אישה דתייה, שמרנית, ומשויכת לקהילה שהיא מאוד מסורתית. אישה יכולה לעבוד בכל מקום, ולבקש לקבל שכר שווה. האם זה פוגע בהיותה דרוזית? אני מסבירה שלחנך לשוויון, לצאת נגד רצח נשים, נגד קיפוח נשים, ונגד התעללות בנשים, זה לא אומר להתרחק מהערכים שלך".
אבו יוסף אומרת שהמסרים הללו לעיתים נתקלים בשמרנות, באי ידיעה ואף ברתיעה. "אני מתחילה מהשורש. אני שואלת אותן מה הן חושבות על פמיניזם, מה זה בעיניהן להיות פמיניסטית. אני מקבלת 50 תשובות שונות. יש שחושבות שפמיניזם זה לצאת לרחוב ולהגיד אני פמיניסטית, ויש כאלה שמרניות שעושות את זה מהבית, גם זה פמיניסטי".
"אני לא דתייה, אבל מאוד שמרנית. אני מחוברת לשורשים שלי, אבל אני מאוד פמיניסטית"
את הפעילות אבו יוסף מבצעת מתוך הכרה במורכבות שבשינוי בתוך חברה קטנה וסגורה כמו החברה הדרוזית. "אני אומרת להן שלפעול למען שינוי וצדק לא מתנגש עם היותנו חברה קטנה. יש לנו מקום וצריך לשמור עליו. אני מכבדת כל אחת עם הבחירות שלה בחיים. אפשר להיות אקטיביסטית גם מאחורי המקלדת במע'אר".
"מבחינתי, לחנך את הבן שלך שווה בשווה עם הבת שלך, זה פמיניזם. אני מראה להן שלהיות פמיניסטית זה לא מתנגש עם הערכים שגדלנו עליהם. אני לא דתייה, אבל אני מאוד שמרנית, אני מחוברת לשורשים שלי, אבל אני מאוד פמיניסטית".
לצד הרעיונות הגדולים, רגליה של אבו יוסף נטועות בקרקע. "אני עדיין בהסברה. אני פוגשת יועצות לקידום מעמד האישה ברשויות המקומיות. אני מסבירה שהמטרה שלי היא לא לצאת לרחוב. אנו בשלב התחלתי. אני לא יכולה לצפות מנשים, שכל אחת מגיעה ממקום אחר, מחינוך אחר, מבית אחר, משפחה אחרת, לבוא ולהיות פעילה בשטח או אקטיביסטית, או לקחת חלק במחאות. אבל צריך להשמיע קול, אסור לנו להסכים לקיפוח נשים. אסור לנו להיות בצד. אנחנו צריכות להיות מודעות לזכויות שלנו, מודעות לקיום שלנו, ושיש לנו זכות מלאה לדרוש, לא לבקש, לדרוש שוויון מלא מול גברים".
"הרבה נשים שואלות אותי, 'אבל רגע, מה זה אומר? כאילו, הגבר גם חשוב'. ושם אני קולטת עד כמה יש קושי", מספרת אבו יוסף על ההסתייגויות בהן היא נתקלת, "מי אמר שלהיות פמיניסטית ולבקש צדק חברתי ושוויון, בא על חשבון הגבר. אני לא מבטלת את המקום של הגבר. לכל אחד יש מקום משלו. אנחנו לא באות לדרוס הגברים. ולא באות להילחם. ולא באות לשנות את חוקי הטבע. זה שאנחנו שונות פיזיולוגית, זה לא אומר שבאתי לבטל את הגבר, אבל זה לא אומר שיש לו זכות עליי".
"יש גם קול אחר", מודה אבו יוסף, "יש נשים שמרגישות לא שוות ולא רוצות להגיד אני לא שווה. להן אני מביאה את העובדות ברמה הארצית, לא רק בעדה. אי אפשר להתעלם ממצב נשים בארץ. היינו בלימודים 20 נשים מכל הקשת החברתית והפוליטית. כולן הסכימו שאין שיווין. זה חוצה גיאוגרפיה ודת".
"כולן מסכימות לשינוי, אבל אף אחת לא יודעת איך. אני רוצה לסלול את הדרך. הנשים רוצות שינוי אבל הן לא נשמעות מספיק בשלטון המקומי במועצה הדתית. יש צורך מי שתסלול את הדרך שתהיה רגישה לנורמות החברתיות. אני מאוד זהירה, לא מתוך פחד, אלא מתוך היכרות עם הקוד האתי. אני לא רוצה לבטל ולא לאיים. המטרה שלי היא לא מלחמה, אלא להביא שיח חדש, לרתום גברים לעשייה, לעשות צדק בחברה".
מדוע לא לעשות מאבק אחד, למה צריך קבוצה דרוזית?
"ביום הראשון ב'בונות אלטרנטיבה' שאלתי את עצמי את אותה השאלה, הרי ישראל היא מדינה רב תרבותית, ואני דורשת צדק לא רק לדרוזים, אלא לכולם. הבנתי שאני מרגישה לא בנוח כשאישה אחרת מבקרת את החברה הדרוזית ודורשת שינוי".
אבו יוסף מסבירה שיש סוגיות ייחודיות לחברה הדרוזית, כמו החרם הדתי המוטל על אישה שנוהגת. "אני רוצה לעשות שינוי בחברה שלי. אני יודעת מה בוער לנו, צריך להיות בעל המקום ולדבר את השפה כדי לפעול לשינוי. אני לא יודעת מה נשים עם חיג'אב חושבות. אני רוצה לצעוד יחד איתן ברחובות ולזעוק את הכאב שלהם, אבל אני לא אוביל. אישה לי אישה אחות, זאת התזה שלי".
האם המאבק בחוק הלאום ובחוק קמיניץ לא קודמים למאבק שלך?
"אי אפשר לעשות הפרדה. זה מאבק אחד. אבל כשאני באה לדבר עם נשים, חוק הלאום וחוק קמיניץ הם לא נושא השיחה המרכזי. אם מחנכים מגיל צעיר לשוויון מגדרי מגיעים לתשובה לבד. אי אפשר לדרוש שוויון מהמדינה, ולהיות מופלה בבית. השוויון הוא בכל מקום. המאבק צריך להיות רוחבי. כל אחד בא מהמקום שלו. בסופו של דבר כולם קוראים לשוויון. המאבק הוא של כולם. צבעתי את בונות אלטרנטיבה בצבעי הדגל שלנו".
"פוליטיקאים שלא מבינים שצריך להתחיל מתוך המשפחה, ולקרוא לשוויון, מקומו לא בכנסת. רוב הדרוזים רואים עצמם אזרחים שווים מן המניין. אני נגד לבקש זכויות כי אנו שווים בנטל, צריך לבקש זכויות כי אנו אזרחים. צריך להביא את הקול הייחודי שלנו למחאות, להזכיר את הסוגיות שלנו. המאבק הוא של כולם. במאבק צריך להביא הקול שלנו".
מדוע, אם כן, לא רואים אתכן בחזית המאבקים?
"המחסום הוא תרבותי. אין לנו את התרבות של לצאת לרחוב ולהפגין. אצל הנשים יש בושה ופחד. נשים עדיין לא מרגישות בטוחות לצאת לרחוב להפגין. לכן אנו עושות עצרת שקטה. שואלים אותי, למה אני לבד, כי אין לנו עדיין את האומץ. יש המון ערפל מבחינת הנשים, הן לא יודעות לאן הן הולכות. חשובה האחדות סביב הדגל והסמלים. זה מחבר אותנו לשורשים. נשים דרוזיות בעלות חזון שרוצות לעשות שינוי שקט, זו נקודת האור".
