בסוף השבוע שברו המפלגות החרדיות שיאים של פתטיות. ש"ס ודגל התורה התגאו בעיתונות המפלגתית ב"הישגים" חסרי משמעות למגזר שלהן וחזרו להדהד את הבטחות בנימין נתניהו בסוגיית הפטור מגיוס. באגודת ישראל, ובעיקר בפלג של חסידות גור, אומנם המשיכו לאיים בהצבעה נגד התקציב ולתקוף את היועמ"שית גלי בהרב־מיארה ואת רה"מ, אבל הודו שנכון לעכשיו, עדיין "לא סיפקו את הסחורה" למצביעיהם.
מעבר להודאה בכישלון, המשותף לכלל המפלגות החרדיות הוא האצבע המאשימה שמופנית כלפי שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמערים, לטענתן, קשיים על הזרמת כספים מגזריים. באופן מעורר השתאות, הפוליטיקאים החרדים אינם מפנימים את עוצמת הניתוק שמשתקפת מהאשמתו של סמוטריץ'. מדובר בשר האוצר הנוח ביותר שיכלו לקבל, שכבר שילם מחיר פוליטי כבד על תמיכתו בחוקי אי־הגיוס והתייצב לצד החרדים ונגד הפקידות המקצועית כמעט בכל סוגיה: מביטול סבסוד המעונות, דרך התנגדות לסנקציות אישיות ועד שמירה על כספים קואליציוניים בזמן מלחמה.
אילו הפוליטיקאים החרדים היו קצת פחות מנותקים, הם היו מבינים שהסיטואציה הפוליטית הנוכחית מושלמת עבורם, כי היא מספקת להם הזדמנות ייחודית לעיצוב מחדש של הציבור החרדי בישראל – "עולם התורה" בשפתם הפנימית – שיחזיק עוד עשורים. אלא שכדי לנצל סיטואציה מושלמת, יש צורך להיות מסוגל לקרוא את המציאות. וזו השתנתה מן הקצה אל הקצה, הן בסוגיית גיוס חרדים לצבא, הן בסוגיית השתלבותם בכלכלה, הן בסוגיית פיקוח על מערכות חינוך והן בסוגיית ההתאמה לעולם הדיגיטלי. מציאות משתנה דורשת מנהיגות פרגמטית ובעלת חזון, ולא עסקנות המבוססת על תפיסת "לשחד את הפריץ".
ההתנהלות החרדית בממשלה הנוכחית מוכיחה לציבור החרדי כולו – בפירוש לא רק ל"חרדים המודרניים" – כי עבר זמנם של הפוליטיקאים החרדים הוותיקים כמו אריה דרעי ומשה גפני. כבר 30 שנים שהשניים נהנים מתדמית של שועלים ערמומיים השולטים בפרטי הפרטים. והנה, הם מתגלים כעת כעיזים תמימות שמסרבות להפנים את המציאות החדשה ולתווך אותה לציבור ולמנהיגיו הרוחניים, ובמקום זה מסתמכים על הבטחות של נתניהו בתמימות של ילד. הציבור החרדי מבין זאת היטב ויש בקרבו תסכול גובר, שמהדהד באוזני הח"כים שלו.
צורכי הביטחון בישראל השתנו דרמטית ושיעור החרדים באוכלוסייה השתנה דרמטית. אילו ההנהגה הפוליטית החרדית היתה מפנימה את השינויים היו צצים פתרונות ודרכי ביניים
כדי להבין את עומק הכישלון, צריך לעשות סדר בדיווחים על "הכנסת מיליארד שקל מתקציב הישיבות לבסיס התקציב" שהציפו את התקשורת. יש שני סיווגים רלבנטיים כשמדברים על כספים מגזריים: הראשון, והחשוב יותר, הוא האם הכסף מוגדר משפטית כ"כסף קואליציוני"? השני הוא האם הכסף נכנס לתקציב המקורי בתחילת השנה, או שמא מעבירים אותו במהלך השנה כ"העברה תקציבית".
כסף קואליציוני יותר קשה להוציא, הפיקוח עליו הוא בידי משרד האוצר ולא המשרד המקצועי, הוא חשוף לביקורת ציבורית רבה ולבקרה משפטית הדוקה יותר, והוא אינו עובר אוטומטית לשנה הבאה. בעניין סיווג הכספים כקואליציוניים, סמוטריץ' מנהל מאבק בלתי פוסק בפקידות המקצועית – מה שהחרדים עצמם, אגב, מעולם לא עשו. המאבק שלו הביא לכך שבתקציב 2024 הוכנסה החלטת ממשלה, שניסח המשנה למנכ"ל האוצר ישראל מלכי, ולפיה "כספים קואליציוניים שניתנו במשך עשור, ואין בהם קשיים משפטיים או מקצועיים, לא יסווגו כקואליציוניים". ההחלטה הזו סיווגה מחדש כ־322 מיליון שקל ככסף לא קואליציוני.
אבל כשהחרדים פתחו את החלטת הממשלה הם נחרדו לגלות שתקציב הישיבות לא נמצא שם, למרות שניתן עשור ברצף, וכמוהו גם כספים "ותיקים" אחרים. בסביבת סמוטריץ' טוענים כי "אמנם רוב הכספים ששונה סיווגם הם של הציונות הדתית, אבל יש גם לא מעט כספים שמשויכים לחרדים, וזעם החרדים והתנגדותם לשינוי נועדו רק כדי למנוע הישג משר האוצר".
כך או כך, ההחלטה על שינוי הסיווג של כספים קואליציוניים ירדה מסדר היום, ובמקומה באה החלטה הצהרתית חדשה, שלפיה "הפעם באמת באמת" נבטל בתקציב 2026 את כל הכספים הקואליציוניים. כל גורמי המקצוע ועסקני המפלגות יודעים שמדובר בהצהרה חסרת ערך מעשי, למעט ההבטחה להמשיך להילחם בפקידות המקצועית. הרי אם לא הצליחו לבטל את הסיווג ב־2025, למה שיצליחו לבטל ב־2026? אבל גפני ודרעי צריכים הישגים, אז בעיתונות המפלגתית יתד נאמן והדרך, ההחלטה ההצהרתית בנוגע ל־2026 מופיעה כהישג. לא פחות מ"הכנסה לבסיס התקציב ב־2026".
גם בנוגע לסיווג השני, של כסף שנכנס עם התקציב המקורי לעומת כסף שמועבר בהמשך כהעברה תקציבית לא היתה פריצת דרך משמעותית. בעולם המציאות, כל עוד כסף לא הגיע למימוש לפי תקנה רלבנטית במשרד ממשלתי, העסק יכול להיגרר ולהימשך זמן ארוך ולשמש מנוף כוח לאוצר. החרדים נאבקו כדי להגיע להסכמה שלפיה אם הם יביאו "חוות דעת משפטית מלאה" בנוגע לכספים בישיבות, הרי שמיליארד שקל (מתוך 1.7 מיליארד שקל) יועברו כבר בתקציב המקורי ולא בהעברה תקציבית. במילים אחרות: תקציב הישיבות ממשיך להיות מסווג כקואליציוני, ולכל היותר הוסרה אי נוחות ותו לא.
היכולת להגדיר את כל זה כ"הישג" נובעת משילוב אינטרסים מפעים: אגף תקציבים באוצר שמח שכך אפשר להרגיע את החרדים במקום תוספת של מיליארדים; הפוליטיקאים החרדים שמחים לרכך מעט את הביקורת ברחוב החרדי; נתניהו שמח מכך שלא יידרש לעמוד בהבטחותיו מתחילת השבוע שעבר, שלפיהן יינתן פיצוי לחרדים על אי חקיקת חוק השתמטות; התקשורת הכללית נהנתה מהזדמנות נוספת להציג את הממשלה ככנועה מול החרדים; ואפילו סמוטריץ' שמח שהנה הוסר עוד מכשול בדרך להעברת תקציב.
אבל מפגש האינטרסים הזה לא יכול לטשטש את העובדה שבזמן שהפוליטיקאים החרדים מחזיקים בכוח פוליטי החזק אי פעם, המגזר שלהם ניצב בפני אתגרים כלכליים וחברתיים משמעותיים: תקציב הישיבות הופחת, סבסוד מעונות היום הופסק, הניסיון להעביר עוד כספים למערכות החינוך נכשל, מגמת הדיגיטציה ושיתוף מידע בין משרדי ממשלה מקודמת ומאיימת על הפסקת תרבות דיווחי השקר שפשתה במגזר, ומעל לכל מרחפת חרב של סנקציות כלכליות ואי ודאות רבה בנוגע לגיוס בני הישיבות.
רוב הפוליטיקאים החרדים מאשימים בכישלונות הללו את סמוטריץ', נתניהו, התקשורת, היועמ"שית וביהמ"ש העליון. מיעוטם מאשים את עצמו, אבל רק במובן זה שהם סבורים שהם היו צריכים להפעיל יותר לחץ על נתניהו. ההנהגה הפוליטית החרדית מסרבת להבין כי השינוי הוא במציאות. צורכי הביטחון בישראל השתנו דרמטית, שיעור החרדים באוכלוסייה השתנה דרמטית, השפעת מערכות החינוך החרדיות על הכלכלה השתנתה דרמטית, האופן שבו מדינה אוספת את המידע על אזרחיה משתנה דרמטית, וגם רגישות המגזר החרדי עצמו למנגנונים שמנים שדואגים לעצמם השתנתה דרמטית.
אילו הנהגתם היתה מפנימה את השינויים האלה ומתווכת אותם באופן ברור ומוצהר לציבור, היו צצים הרבה פתרונות ודרכי ביניים. כך למשל הפוליטיקאים החרדים עצמם יכלו לקחת בעלות ולעצב את החטיבה החרדית בצה"ל ולא להשאיר זאת לגורמי שוליים. הם היו יכולים לוותר על רשתות החינוך החרדיות, אל המעיין וחינוך עצמאי, ולעגן את עצמאותם החינוכית בתוך מוסדות המדינה. הם היו יכולים גם לאתגר את המערכת עם דרישה להקים אוניברסיטה חרדית בהפרדה. אבל נכון לעכשיו, הפוליטיקאים החרדים דומים לילד שמשתטח על רצפת הסופר, צורח ובוכה, אבל לא מוכן לגלות מה הוא רוצה ושום הצעה לא מרגיעה אותו. אין פלא שגם הציבור החרדי השמרני ביותר כבר הופך חסר סבלנות.