נדב טולדנו, “לילך", קינמון, 182 עמ'
וירג'יניה וולף, “מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", תרגום: אולגה סונקין, פרדס, 52 עמ'
ורן מאוהב בלילך. לילך מחבבת את אורן, ונראה שהיא עשויה לתת לו הזדמנות לשכנע אותה שהוא ראוי גם לאהבתה. השניים לומדים רפואה בחיפה, ולילך מיד מתבלטת ביופיה המסנוור.
“העיניים שלי המשיכו לחפש אותה שוב ושוב מעצמן, כמבקשות להתעוור". ההיסחפות היא של הדמות, אבל כמובן גם של הסופר, שזה ספרו הראשון. “כשגדלתי, למדתי כיצד לרסן את כמיהת הפרפר שבי לאורות השווא. למדתי להימנע מהטיסה הפרועה אל תוך הלהבה (…) בכנפיים שרופות ועם כוויות במחושים פיתחתי עכבות". אבל העכבות נשכחות, או כבות, כשמדובר בלילך, ואורן ממהר לדמיין את חייו הזוגיים עם האלמונית שזה עתה פגש, מלידת בתם הבכורה ועד זקנתם המשותפת ב"מרפסת הפונה לנוף המדבר".
יש מלכוד קטן, אחרת לא היה סיפור. המלכוד הזה חייב להישאר בסוד, אחרת לא תהיה הפתעה. בעדינות של קרנף המהלך על חבל דק ארמוז רק שמדובר בעניין נפיץ שמעסיק בשנים האחרונות את המרחב התרבותי והחברתי בעולם, והגיע עד החדר הסגלגל בבית הלבן.
הנושא מדיר שינה מעיניו של דונלד טראמפ, הנשיא המכהן הטרי-למחצה, שספק אם היה מגלה אהדה לסיפור האהבה הקצת אחר הזה, שנרקם לו בין מסדרונות הפקולטה החיפאית, שם “כבדהו וחשדהו היה היחס הראוי לכולם, שהרי כידוע, אדם לאדם סטודנט לרפואה", ובין ניתוח גופות ופירוק בורקסים – הפעולה הראשונה, מתברר, מעוררת רעב עז בגיבורים, אבל “אם אנחנו דפוקים, לפחות לשנינו יש את אותה הדפיקה".
הקשר ביניהם מתקדם בצעדי ריקוד מהוססים, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו, ובשינוי קטן מהשיר הנודע של הראלה בר, היא לא הבטיחה שלנצח ירקדו. יותר מבורקס, אורן מאביס את עצמו בעיקר בסרטים, כהגדרתו. עולם הפנטזיה שלו משתווה בעושרו רק לקטלוג החרדות שלו, ויכולתו לדמיין את הטוב ביותר מתחרה, ובכן, רק בכישרונו לדמיין את הנורא ביותר.
היא רוצה או לא רוצה אותו? זה יקרה או לא יקרה? ואולי בכלל עדיף, כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, שהכל יישאר בגדר פנטזיה ולא יגיע לכלל מימוש? ולמה אין אהבות פשוטות, לכל הרוחות? שוב – לו היו, לא היו סיפורים לספר. ואם להיאחז במילותיו המתבקשות של שיר מפורסם אחר, כפי שאורן עצמו עושה, “שותקים נאהב כי לי ולך / די בלי מילים שהן לאלה / אשר אינם יודעים לומר אחרת / כמה יפה פורח הלילך".
לשתוק אגב הם לא ממש שותקים, שלא לומר חופרים, והדיאלוגים ביניהם לא היו מביישים במיטבם קומדיות רומנטיות מזן “נוטינג היל" בהדר עליון, שם אורן שוכר דירה עם טיפוס “אספרגרי" ששמו ירון טפוג'ניק. לאורן ולילך יש קילומטראז' רומנטי מצומצם ביותר – כל אחד וסיבותיו/תירוציו.
אנחנו רוצים שיצליח להם הפעם, וזו כבר הצלחה של ספר הביכורים הלא יומרני (או כמו שאורן מעיד על עצמו, הוא שאפתן, אבל "בלי סכין בין השיניים"), שתורם את חלקו הצנוע – והחשוב – לזירה שבה סופרות כמו ג'יי. קיי. רולינג מחרישות אוזניים בזעקות שבר חדשות לבקרים.
ובמעבר חד, מה שנקרא, אל “מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית". אפרופו רלוונטיות, אקטואליות ובקיצור, עיתוי, שהוא כידוע הכל, די ברור מדוע טרחה הוצאת פרדס ושלפה מאמר נשכח של וירג'יניה וולף מן הנפטלין – ומהקשרו – וארזה אותו בספרון זעיר, שהוא אולי המקבילה המודפסת למגנט מילים שמצמידים למקרר. וולף כתבה את המאמר בהזמנה, לסימפוזיון אמריקאי על “ענייני השעה הנוגעים לנשים" באוגוסט 1940, והוא חתם את אוסף המסות, הסיפורים הקצרים והרשימות, “מות העש", שפורסם אחרי מותה (במרץ 1941).
פרסום הספרון נובע מנקודת ההנחה שלפיה כל מה שיש לוולף לומר, בכל נושא שהוא, הוא מעניין ובעל ערך. במילים אחרות, הוא מיועד למעריציה האדוקים, אם כי אלה מן הסתם כבר נתקלו בו ב"מות העש".
ובמילים נוספות, אולי לא מדובר במהומה (קטנה) על לא מאומה, ובכל זאת הטקסט של וולף (שמגובה בצילומים של לונדון המופצצת בימי הבליץ, ובשני מאמרים נלווים מאת עורכת הספר, שרי אהרוני, וחוקרת התרבות עמל זיו, כי עד כדי כך קצרה יריעתו, שנולד הצורך למלא עוד עמודים) אינו משמעותי במיוחד ואינו משאיר חותם ניכר.
“זאת חוויה משונה, לשכב בחושך", מתארת וולף את מה שרבים מאיתנו חשו היטב על בשרם בשנים האחרונות, “ולהקשיב לזמזום הצרעה שעלולה בכל רגע לעקוץ אותך למוות. זה קול שמפריע לחשיבה קרה ועקבית על שלום. אבל הקול הזה – הרבה יותר מתפילות והמנונים – צריך לאלץ אותנו לחשוב על השלום".
וירג'יניה וולף כמהטמה גנדי? הסיסמאות שלה קליטות, לא מחדשות הרבה וכאמור, מזמינות הדבקה למקרר. יש לזכור את הנסיבות שבגינן נכתב הטקסט ולהפעיל מידה של סלחנות. ועדיין, בהיותה וירג'יניה וולף, יש משקל למילותיה.
“ישנה דרך אחרת להילחם על החירות בלי נשק; אנחנו יכולות לייצר רעיונות שיסייעו לאנגלי הצעיר שנלחם בשמיים להביס את האויב". אבל כדי שהרעיונות יהיו יעילים, היא ממשיכה, הם חייבים להפוך לפעולה. ואיך יכולות הנשים לפעול אם כל מחליטי ההחלטות הם גברים? עוד נקודה שלעולם לא מאבדת את האקטואליות שלה, לדאבון הלב, ובעיקר לא בימי מלחמה.
“אין אף לא אישה אחת בקבינט", כותבת וולף על בריטניה של 1940, ונוגעת/פוגעת ללא ידיעתה גם בישראל של 2025. היא מצטטת את ליידי ננסי אסטור, האישה הראשונה שכיהנה בבית הנבחרים הבריטי, שאמרה כי “נשים מוכשרות מרוסנות בגלל היטלריזם לא מודע בלבבות הגברים". “אין ספק שאנחנו מרוסנות", ממשיכה וולף.
“כי שנינו שבויים הלילה – הגברים האנגלים במטוסיהם, הנשים האנגליות במיטותיהן. אבל אם הוא יפסיק לחשוב הוא עלול להיהרג; וגם אנחנו. אז בואו נחשוב אנחנו בשבילו".
יפה הסבירה העורכת שרי אהרוני את כוונת המחברת. “המאמץ הספרותי לדמיין מציאות אחרת תוך כדי מלחמה, מנסה לומר וולף, הוא פעולה של התנגדות". על רקע הרס וחורבן ואבדון ו"מסיבות עיתונאים שבהן גברים שבים ומסבירים על הנחיצות של הניצחון המוחלט", כדברי אהרוני, יש מקום ל"צוואתה הפמיניסטית של וולף".
“היא מזמינה אותנו להיות איתה בחשכה. להתכנס פנימה אל תוך הגוף ולהתרכז כדי לראות אל מעבר לתוקפנות המלחמתית. להתעלם מן התעמולה, מן השנאה, מן הפחד. לאטום את האוזניים מפני רעש הטרטור של מכונת המלחמה ולחפש אחר הניצוץ ההומניסטי שיכול לברוא את השלום במחשבה". אמרו את זה קודם, לפניה, זה לא משנה. לפעמים צריך לומר את המובן מאליו שוב ושוב, עד שיחלחל פנימה באמת. ואז אני ואתה ווירג'יניה נשנה את העולם.
