שורדת השבי דורון שטיינברכר נאמה בכיכר החטופים, וסיפרה: "הייתי פה. הייתי פה בחלומות שלי בשבי. הייתי פה באישון לילה, שבוע וחצי אחרי שחזרתי, באתי לראות. הייתי פה, בכיכר. ידענו שיש כיכר, ידענו שיש מקום בו כל שבת נמצאים אנשים. שיש איזשהו מקבץ אנשים, שיודעים שיש חטופים, שלא המשיכו את כל חייהם הלאה. שהם עוצרים לרגע. זה נותן לך כוח. הרבה כוח. ואפילו, לרגעים זה משכיח את הפחד שישכחו אותך.
"ביום חמישי ה-30.11.23 אמרו לי שאני הולכת הביתה, אבל אחרי כמה שעות אמרו לי שאני לא הולכת בשעות הקרובות, אלא שזה קורה מחר ה-1 בדצמבר, לא ישנתי כל הלילה מההתרגשות שאני חוזרת הביתה. לצערי הרב, הבוקר נפתח ברעשי פיצוצים ואיתם גם ההבנה שלי שאני לא חוזרת הביתה. אתה קם לפיצוצים, וזאת ההודעה, 'אתה לא חוזר הביתה', ואין לך מושג מתי תחזור. ביום שלישי האחרון, 18.3, לא קמתי לפיצוצים, קמתי להודעות וואטאספ, חלק מאחלים מזל טוב כי זה יום הולדתי וחלק כאלו שמעדכנים במה קרה הלילה, חזרו להילחם. חטופים לא חוזרים.
"ב-7.10 נחטפתי ממיטתי תחת יריות משכונת הדור הצעיר בכפר עזה. נכנסו אליי לחדר, ירו, ירו מלא, חטפו אותי מהמיטה שלי, כל הסדין שלי מחורר. זה נס שנשארתי בחיים, זה נס שחזרתי, זה נס שחזרתי בחיים. המקום בו גדלתי, שתמיד היה בו צחוק, שמחה ומוזיקה, המקום הזה עומד כמו גל-עד. נרצחו שם רבים מחבריי, עמית ואמילי חזרו, אלון ויותם נהרגו בשבי מאש כוחותינו, וגלי וזיוי עדיין חטופים. פוגשים אותי עכשיו ושואלים אותי אם אני בסדר, אני עונה שכן עם חיוך כזה קטן והטיית ראש. אבל אני לא בסדר.
