ביממה שאחרי השגת ההסכמות בין ארה"ב לאוקראינה בשיחות שהתקיימו בסעודיה, השאלה הגדולה הייתה אם גם מוסקבה תקבל את ההצעה להפסיק את האש ל-30 יום, כפי שנאותה קייב. "הכדור נמצא כעת במגרש של מוסקבה", אמר מזכיר המדינה האמריקאי – ואם לשפוט על פי התגובות, במוסקבה דוחים את ההצעה.
סגן יו"ר מועצת הפדרציה קונסטנטין קוסצ'וב כתב כי רוסיה לא תסכים לוויתורים בתנאים של ארה"ב. ראש המועצה למדיניות חוץ וביטחון כתב כי הסיכומים בסעודיה נוגדים את עמדת רוסיה, שלפיה לא תהיה כל הפסקת אש עד שלא ייקבעו התנאים להסכם המסגרת לשלום כולל. ובערוצי הטלוויזיה הרוסיים שודרו דברי פוטין מ-20 בינואר, אז אמר למועצת הביטחון הרוסית: "מטרת המגעים צריכה להיות לא הפוגה קצרת מועד אלא שלום בר קיימא". במילים אחרות, בעוד טראמפ רוצה קודם הפסקת אש ואז שיחות, פוטין רוצה קודם הסכם כולל ורק אז הפסקה של פעולות האיבה.
במובן מסוים, העמדה הזו אינה מפתיעה. למרות קשיים עם כוח האדם בחזית וסימנים מדאיגים בכלכלה, בקרמלין בטוחים שהם יכולים להמשיך ללחוץ כדי להשיג את מטרות "המבצע הצבאי המיוחד", כפי שמכונה הפלישה לאוקראינה בשיח הרשמי ברוסיה. כמה סיבות לכך. ראשית, עד כה לא הפעיל ממשל טראמפ לחץ על רוסיה ומלבד שני איומים בסנקציות, האיומים הופנו ומומשו, גם באופן זמני, רק כלפי בעלת הברית אוקראינה. שנית, גם אם ארה"ב תדרוש כעת ויתורים מרוסיה כדי להושיב אותה לשולחן המו"מ, בטווח הארוך הקרמלין רואה בממשל טראמפ לא אויב כי אם שותף לחזון של בניית (אי) סדר עולמי חדש. הממשל עשה עד כה הכל כדי לאותת שאינו מחויב עוד לאירופה ולברית הצפון-אטלנטית מבחינה ערכית, וגישתו של טראמפ, שרואה בסין את האיום העיקרי מעמידה את רוסיה בעמדה של שותפה אסטרטגית פוטנציאלית. ולבסוף, הקרמלין והממשל הנוכחי מדברים במובנים רבים באותה השפה: התפשטות טריטוריאלית (במקרה האמריקני: גרינלנד, פנמה, קנדה), שליטה בכל זרועות השלטון ושיבוש (disruption) של הסדר הממוסד הם רק דוגמאות אחדות לשותפות הרב-ממדית בין וושינגטון הנוכחית לבין הקרמלין.
אבל גם בלי הממדים האלה, ספק אם רוסיה תסכים להפסקת אש כל כך מהר, שכן מן ההכרח לשדר פנימה ריבונות ועצמאות של מעצמת על, ולא להראות מוכנות – לפחות לא מהירה מדי – לרקוד לחליל האמריקני, גם אם החליל הנוכחי הוא "השיבה לנורמליות", כדברי שר החוץ לברוב היום. במילים אחרות, הסכמה פתאומית של רוסיה להפסקת אש נוגדת את כל הנרטיבים שנבנו עד כה. מנגד, וזו הערה חשובה, לעולם אין להמעיט מהיכולת של הקרמלין להפוך את דף המסרים ב-180 מעלות. הנה, רק לפני שבועיים לאחר שזלנסקי לא התקבל בבית הלבן, אמריקה חדלה להיות מוצגת כשורש הרוע בעולם, וכל החרון הקדוש הופנה כלפי אירופה בלבד. כך או כך, סביר שרוסיה תנסה להעביר את הלחץ חזרה אל קייב – בלי לעורר אנטגוניזם בבית הלבן, אבל גם במאמץ להציג עמידה איתנה על מטרות המלחמה.
בינתיים, מסתמן כי אוקראינה תיסוג בטווח של הימים הקרובים מאוד מהשטחים שכבשה במחוז קורסק בחודש אוגוסט האחרון. אתמול התרבו דיווחים וצילומים של חיילים אוקראינים נסוגים וניכר שקייב קיבלה החלטה לוותר על השטחים כדי לשמור על חיי חייליה (ומדובר גם ביחידותיה המאומנות והמצוידות ביותר).
בשיא, עמד גודל המאחז האוקראיני בכ-1,200 קמ"ר של שטח רוסי, אולם הלך והצטמק – תחילה לאט תחת מתקפות-נגד רוסיות, בחודש-חודשיים האחרונים מהר יותר, כאשר לפעולה נכנסה התגבורת הצפון-קוריאנית, ומהר מאוד בעשרת הימים האחרונים, כאשר קייב, כמסתמן, קיבלה החלטה להסיג את הכוחות בצורה מסודרת חזרה. הגורם המרכזי, עושה רושם, היה השגה של שליטת אש רוסית על ציר האספקה המרכזי לסודז'ה: המסדרון נעשה צר מדי, כטב"מים רוסיים הגיעו אליו משני צדיו, וכל הלוגיסטיקה שובשה. בתנאים האלה גם התחיל לבצבץ סיכון ממשי לכיתור הכוחות. הנסיגה מסבירה היטב גם את אובדן השטח המהיר בשבוע האחרון, שלא לווה בנפילה מסיבית של חיילים אוקראינים בשבי.
אף שנכון לכתיבת שורות אלה, הכוחות טרם נסוגו סופית, אפשר לסכם את המבצע האוקראיני. היו לו ארבע מטרות: מתיחת קווי הרוסים וריתוק הכוחות לגזרה החדשה, יצירת דה-מורליזציה ואילוץ של פוטין להכריז על מצב חירום וגיוס כללי; המטרה השלישית הייתה הקמה של רצועת ביטחון, והרביעית – החזקה בשטח עבור חילופי שטחים עתידיים.
אשר למטרה הראשונה והעיקרית, אפשר להגיד שהושגה חלקית. לפי המטכ"ל האוקראיני, נכון לחודש פברואר איבדו הרוסים 40 אלף חיילים בקורסק, מתוכם 16,000 הרוגים לפי דיווחים אוקראיניים. זה מספר מרשים לפרק הזמן הזה ולתא שטח המדובר. בעקיפין, גם העובדה שהרוסים לא הצליחו לשחרר את מחוז קורסק עד להגעת הצפון קוריאנים מעידה על ההצלחה האוקראינית. שיגור הצפון-קוריאנים היה במידה רבה גורם בלתי צפוי, ופגע בתוכנית האוקראינית לאלץ את רוסיה למשוך מספיק כוחות מהדונבאס כדי להקל שם את הלחץ. אי משיכה של כוחות משמעותיים מגזרת הדונבאס, כמו גם ההתקדמות הרוסית המהירה שם (בשל סדרה של כישלונות תכנוניים של אוקראינה בהיערכות בשטח, בפיקוד ובמורל היחידות), פגעו בתכנון האוקראיני בקורסק. מכאן, כאמור, שהמטרה הראשונה הושגה חלקית בלבד.
המטרה השנייה – הכרזת מצב חירום וגיוס כללי – לא הושגה. פוטין אמנם הכריז על "מבצע נגד טרור", אבל לא נדרש להכריז על גיוס. הפיקוד הרוסי הסתפק בכוחות שנמשכו מאזורים רגועים יותר, ואז גם הגיע הסיוע מהחבר קים ג'ונג-און.
המטרה השלישית – הקמת רצועת ביטחון – הצליחה לחלוטין. תזכורת: בשבועות שקדמו לכניסה האוקראינית ההערכה הייתה שרוסיה מתכננת לפרוץ למחוז סומי, כפי שעשתה באביב במחוז חרקיב, וליצור עוד מוקד שירתק את הצבא האוקראיני ויסכן את האוכלוסייה באזור. בעצם דחיקת הרוסים הרחק מהגבול האוקראיני במחוז סומי, הגובל בקורסק, קייב עשתה את שלה.
המטרה הרביעית והאחרונה הייתה החזקת שטח לצורך חילופים עתידיים. בדיעבד התברר כי שישה חודשים היו זמן מועט מדי יחסית להתפתחויות בארה"ב מחד, והסיוע הצפון-קוריאני לרוסיה מאידך.
לסיכום – תזכורת חשובה: בשעתו אוקראינה הדהימה את הרוסים (ואת בעלות בריתה) במבצע הנועז במחוז קורסק, שבוצע באופן מושלם. הייתה בו גם עדות ליכולות המודיעיניות, התכנוניות והמבצעיות של הפיקוד בקייב, ואז, כאשר המלחמה הייתה סטאטית כמעט לגמרי, הדבר הועיל מאוד לאמון ביכולותיה של אוקראינה. לא יזיק לזכור זאת, גם אם התנאים הגיאופוליטיים כעת שונים מאוד.