אני לא היסטוריונית, אבל תקנו אותי אם אני טועה – זו הפעם הראשונה שבה אומה שלמה, מיליוני אנשים, שואלים את עצמם מתי נוח להם להיות מותקפים בחמש חזיתות (נכון לכתיבת שורות אלה. אם בין הימים רביעי בערב לשישי בבוקר המתקפה כבר התרחשה, עימכם הסליחה). כמו נחלים הזורמים אל הים, גם החרדות שלי מתנקזות אל סוף השבוע, והנה תקציר האירועים מעוד שישי-שבת שבו חיכינו למתקפה איראנית.
שישי
08:30 – התעוררתי מצעקות מחוץ לדלת חדר השינה. בגדול, ההסכם ביני לבין בן הזוג אומר שאני אחראית לסדר ולניקיון והוא אחראי לקום עם הילדים אי־שם לפנות בוקר ולהכין אותם למסגרות, או בחופשים ובשבתות לעבוד אצלם, רק מיותר מוקדם.
ההסכם הזה בינינו הופך למעורפל כשזה מגיע לשעת היקיצה שלי. האם דין 6 כדין 9? ומה בעצם ההבדל בין "אמא לא קמה עם הילדים" ל"אמא לא קמה בכלל, אף פעם"? ומה המשמעות האמיתית של "לקום"? ומתי אני קמה? האם בהכרח כשסיימתי לישון? או שאולי מדובר במתי שסיימתי לשכב במיטה ולגלול בטיקטוק? אלו שאלות של מוסר ופילוסופיה שאני מתמודדת איתן בכל סוף שבוע, וביתר שאת בסוף השבוע שבו המון אנשים מתכננים להרוג אותי באופן מאורגן.
16:00 – סבתא הגיעה לבקר, ואני ניסיתי להבין מה תהיה הדרך הכי טובה לנצל את הזמן – האם להתמודד עם ערימות הכביסה המלוכלכת? האם לבשל לשבוע הקרוב? האם להירגע על ידי קריאה בספר טוב? בסוף לא עשיתי שום דבר מהדברים האלה. במקום זה סידרתי את חדר הילדים. זה בטח נשמע לכם תמים. כי הרי איך אנשים מאוזנים מסדרים חדר? הם מרימים צעצועים מהרצפה ומחזירים אותם למקום.
אני, לעומת זאת, הזזתי את כל הרהיטים בחדר וסידרתי אותם מחדש, ניקיתי בסמרטוט את כל המדפים, מיינתי את כל הצעצועים וסידרתי אותם בקופסאות פלסטיק. על קופסאות הפלסטיק הדבקתי מדבקות שעליהן כתבתי את תכולת הקופסה.
אם תפרוץ פה מלחמה אזורית, אנחנו מוכנים וערוכים עם כל סוגי הלגו. אחרי שלוש שעות התנדנדתי החוצה ואמרתי לילדים שמעכשיו אסור לאף אחד לשחק יותר בכלום. מי שמשעמם לו, מוזמן לשחק בפנטומימה. הקטן אמר בסדר, הלך להביא שלוש קופסאות ושפך אותן על השטיח.
20:00 – חדר הילדים מסודר ומצוחצח. כל שאר הבית הפוך, אז כדי שיהיה לי נעים חזרתי לחדר הילדים וחיפשתי מה עוד אפשר לעשות. פתחתי נקדן אוטומטי (כי איזה חולה נפש ישים צירה במקום סגול?!?) והתחלתי לנקד את כל המדבקות שעל הקופסאות, כי הילדה לומדת לקרוא וזה לא זמן טוב עכשיו אם היא תבוא ותשאל אותי מה זה "גוֹלות".
שבת
09:30 – התחלתי לסדר את המרפסת לקראת האורחים שלנו, אחי הצעיר על אשתו וטפו. בשישי בערב גיסתי החמודה עוד התלבטה אם הם אכן רוצים להתרחק מהממ"ד ולבלות שעה ורבע בדרכים ועוד שעה ורבע בחזרה, אבל בבוקר היא סימסה לי שהם יגיעו.
אני מניחה שטילים מאיראן זה מפחיד, אבל שבת שלמה עם הילדים שלהם בבית מפחידה יותר. לכן הוצאתי את כל המשחקים, המתנפחים, הבריכות, המצופים, ניקיתי את כולם, ניפחתי את כולם ומילאתי את הכל במים. מדי פעם הילדים יצאו החוצה כדי לשאול אותי שאלות כמו "מתי הם מגיעים?", "מתי הם באים?", "מתי הם יבואו?" ו"למה הם לא באו?".
בשבועות האחרונים, עם עליית הטמפרטורות ועליית מפלס החרדה, אימצתי את ההרגל של ידידי עומר – פשוט לא לענות כשהילדים שלו פונים אליו. הוא הסביר לי שאם הוא מחכה עד ה"אבאאאאא" השישי או השביעי, יש סיכוי גדול שהם יתייאשו ויסתדרו לבד.
אז נכון, לו יש חמישה ולי רק שניים, אפשר לטעון שבמקרה שלו מדובר בפיקוח נפש ממש, אבל מכיוון שהילדים שלי כן רגילים שאני מגיבה כשהם פונים אלי, להתחיל עם זה עכשיו זה הרבה יותר קשה. הם עדיין חושבים שסתם לא שמעתי.
11:00 – הגיעו. שלחתי את כל הילדים למרפסת, צעקתי עליהם "עכשיו יהיה לכם כיף!!!" וסגרתי את הדלת. עקב ההרגל של ילדים לדבר בצרחות, להקשיב בצרחות ולהתקיים בצרחות, את החלק הראשון של המפגש המבוגרים בילו בלנסות לגרום לילדים לבלות לבדם במרפסת עם הדלת סגורה. זה כשלעצמו היה משחק נחמד, אבל הילדים מיצו אותו בתוך 40 דקות בערך.
הגדולה סיגלה לעצמה לאחרונה פחד קמאי מדבורים ושכנעה את כל הילדים שלא רק שיש דבורה במרפסת, אלא שהיא גם צמאת דם. מכאן המרחק היה קצר ל"זאת לא דבורה בודדת", "היא לא פועלת לבדה", "ככה הם מחנכים אותן מגיל אפס", ולהיסטריה כללית שהצלחנו להרגיע רק באמצעות טוסטים עם גבינה צהובה ו"לשבור את הקרח 2". יש כמה סיבות שבגללן אני לעולם לא אשפוט הורים שזורקים את הילדים שלהם מול מסך: א. אני בנאדם מאוד לא שיפוטי, ב. אני אחת מההורים האלה.
17:00 – נסעתי לבקר חברה טובה. אם בבוקר עוד היו לי לבטים אם אני אכן רוצה להתרחק מהממ"ד, בחמש סימסתי לה שאגיע. טילים מאיראן זה מפחיד, אבל שבת שלמה עם הילדים שלי בבית מפחידה יותר. היא, מצידה, שכנעה את בעלה להוציא את הילד מהבית ולקחת אותו לגן שעשועים, כי כאמור טילים מאיראן זה מפחיד, אבל שבת שלמה וגו'.
21:00 – כשהשכבתי את הקטן לישון, עשיתי בטלפון רשימות של כל המשימות שלי: משימות עבודה, משימות כספים, משימות בית, משימות ילדים, משימות בריאות, משימות כללי. נתתי לכל רשימה צבע משלה וסידרתי כל סעיף לפי סדר חשיבות ודחיפות. זה אמנם לא פתר שום דבר, אבל זה נתן לי הרגשה של שליטה. סידרתי את הסלון. העמסתי מדיח. התקלחתי ונכנסתי למיטה.
דמיינתי את יואב גלנט מסדר בטלפון שלו רשימות לפני השינה: עזה. חיזבאללה. איראן. חות'ים. ככה, אחד אחרי השני, שלישי, רביעי, חמישי… והאויב ה־16 הוא האויב שאיתו הוא בדרך כלל נרדם.
