לא יודע מי החליט ששחר חסון הוא מצחיק. בכל פעם שאני צופה בשידור הופעה שלו, ורואה את הקהל צוחק, אני לא מבין על מה הם צוחקים. הסיבה היחידה המתקבלת על הדעת היא שההיכרות שלהם עם הומור היא דלה. יש הומור נהדר ברחבי העולם. בהופעות, בסרטים, בספרים – הומור שבקלות אפשר לכנות אותו הומור גורמה. לידם שחר חסון הוא בקושי חומוס.
בארץ לא רק שחר חסון חומוס. אומרים לי שאדיר מילר גאון. ניסיתי לצפות בו. לא עלה לי חיוך על הפנים. אולי חסרה לי האונה הצוחקת, אבל אצל מילר, לטעמי, אין חוכמה ואין תחכום. הוא לא מדגדג קילומטרים מלמטה את הכותבים של "זהו זה". או בדיחה מוצלחת ב"ארץ נהדרת" שיוצאת בממוצע כל חמש בדיחות צולעות.
הבדיחות של חסון – ותכף אני מגיע ללמה אני נטפל דווקא אליו – הן בסגנון אבחנות כמו "אתם מכירים את", או אמא שלי כשהבאתי לה פולנייה הביתה, או הצגה צעקנית של איש מחליק על בננה. זה שחוק במקרה הפשוט, דל במקרה הרע.
הומור זה לא צחוק. הוא דורש עבודה ומאמץ גדולים. הוא תובע לפתח תפיסת עולם שבעזרתה אתה מתבונן על סביבותיך ויודע למצוא את הנתיב שדרכו אתה הופך למאזין/צופה של העולם סביבך. לחסון אין את זה. הוא נורא רוצה אבל אין לו. נתפסתי פעם על הופעה משודרת שלו מול ילדים. הוא נתן להם את הסגנון "אתם מכירים ש־". הם בהו בו בלי חיוך, בחוסר הבנה, מחאו כפיים כשהאור שמצווה למחוא כפיים נדלק.
היה נראה שאין לו שום גישה וטאץ' לילדים. צפיתי בו קצת בהופעות לקהל בוגר. שמעתי ממנו בדיחות שהיו פחות מתפלות ("אתם מכירים את זה שטיפת גשם נתפסת על התלתל העליון וכמה שאתם עושים לה פו היא לא יורדת? עוד פו", הוא צעק, "ועוד פו") – זה היה רע. זה היה אווילי. זה לא היה סתם יום רע בעבודה. זה היה אחד שלא יודע, לא מבין, את המשמעות העמוקה שבהומור, את הקושי הגדול בלייצר אותו.
הפורמט של "קארפול קריוקי" הוא קשה. אפילו לג'רי סיינפלד זה בדרך כלל לא עובד. זו לא הופעת סולו על במה כשהכל בשליטתך. יש עוד מישהו איתך. אם אתה לא רימון מלא קסם שיודע לייצר קשר והרמוניה עם אנשים, אין לך מה לחפש שם. לחסון קשה על במה. בטח שבחלל המצומצם של מכונית יהיה לו קשה עוד יותר.
בפרק הראשון הוא הופיע עם הזמרת נרקיס. יש לנרקיס הקסם שלה שמשפיע על סביבותיה. זה קצת סייע לחסון, שניכר בו שהוא לא לגמרי מוצא את עצמו בסביבה הזאת. כשאיבד את הדרך, ניסה לכפר על כך בשיטה שהוא מכיר היטב: בדיחות גיחי וצחוק מופרז שאמר איזה סבבי אנחנו, שגררו גם את נרקיס לצחוק מופרז. בדרך כלל זה גם נעשה בקול רם מדי, מה שהפך את הטלוויזיה למכונת רעש שממנה בוקעים קולות שלא מקובלים בדרך כלל בין בני אדם. אחר כך הם עצרו להכין לאפה שווארמה, ושוב עלו הצחוקים המופרזים לשמיים, כי מה בעצם לא מצחיק בשני אנשים שמכינים שווארמה. באמת להחזיק את הבטן.
ומילה לכאן 11: בשום ערוץ אחר לא הייתה עולה תוכנית כמו "קארפול קריוקי". "קארפול" איננה ספקטקל. אין לה אפיל של מופע ענק. היא אינה מדגדגת את בלוטות הצמא לחגיגה גדולה. במקום זמרים צעירים וקהל היסטרי מולם, או פסטיגל באי פיליפיני, "קארפול קריוקי" משדרת הסתפקות במועט, חסכנות, מפגש יום קטנות, והיא אינה יחידה מהסוג הזה בערוץ. גם שעשועון הטריוויה "המרדף", למשל, לוקה באותה מחלה. ברשת וקשת "שעשועון" לא ידרוך על מפתן הדלת. הוא קטן ודל מדי מכדי לספק את תאבונם של הצופים.
החופש מתלות בחסדיהם של מפרסמים שניתן לתאגיד, אינו חופש מיצירת טלוויזיה מאתגרת שתתחרה בכל ערב בכל רצועת שידור באפיקים האחרים, ואחוזי הצפייה הדלים בכאן 11 מעידים על תכנון שידורים שכולו נמנום. לא בשל כך, כמובן, מבקש קרעי לחסל את התאגיד. הוא ממילא אינו צופה בטלוויזיה ולא יבדיל בין שחר חסון לשוקולד השחר, אבל לקרעי יש האינטרסים הפוליטיים שלו. לעיתים נדמה שכאן 11 זועק בקולו הדל אל תצפו בי, והציבור היהודי שלב טוב פועם בקרבו פשוט נענה לו. "קארפול קריוקי" היא דוגמה מצוינת לכך.
