לוקה גואדנינו הוא ללא ספק אחד הבמאים המעניינים והפוריים בקולנוע העכשווי. בשבע השנים האחרונות הספיק הבמאי האיטלקי לנוע בין ז'אנרים וסגנונות במיומנות מרשימה: מהרימייק המהפנט ל"סוספיריה" דרך סרט ההתבגרות הקניבליסטי "עצמות והכל", ועד לדרמת הטניס "מתחרים" שיצא לפני משהו כמו דקה וחצי. גואדנינו מוכיח שוב ושוב את יכולתו לספר סיפורים מורכבים על מיניות, תשוקה וזהות, תוך שהוא מושך קהל רחב לקולנוע האומנותי.
עם "קוויר", עיבוד לספרו האוטוביוגרפי של ויליאם ס. בורוז משנת 1985, גואדנינו מנסה להתמודד עם אתגר קולנועי לא פשוט. הספר, שנכתב בשנות ה-50, אך פורסם רק 30 שנה מאוחר יותר, מתאר תקופה בחייו של בורוז' במקסיקו סיטי, כשהוא שקוע בהתמכרות להרואין ובתשוקה אובססיבית לגבר צעיר. הטקסט המקורי הוא גס, בוטה ונטול כל ייפוי – כמעט ההפך ממה שגואדנינו מציע בגרסתו הקולנועית, אבל רק כמעט.
במרכז הסרט עומד דניאל קרייג בתפקיד ויליאם לי, האלטר-אגו של בורוז'. קרייג מעניק את הופעת המשחק הטובה ביותר שלו מאז "ג׳יימס בונד: קזינו רויאל", ומצליח לגלם בעומק דמות מורכבת של אינטלקטואל הומוסקסואל אמריקאי, מכור לסם, שמשוטט בין ברים מפוקפקים ומחפש סקס מזדמן עם גברים צעירים במקסיקו של שנות ה-50. הוא מביא לתפקיד שילוב נדיר של פגיעות ועוצמה, הומור ציני ותשוקה כואבת. אלמלא הנוכחות הכריזמטית שלו, קשה להאמין שהיה נשאר בסרט עניין של ממש.
יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהרגעים המרהיבים שגואדנינו מצליח לייצר ב"קוויר". סצנות האהבה בין קרייג לדרו סטארקי (המגלם את יוג'ין) מצולמות בתבונה, והן מצליחות להעביר את המתח המיני והרגשי בין השניים בלי ליפול לקלישאות. הצילום של סיימבו מוקדיפרום מייצר קומפוזיציות מרהיבות שנראות כמו ציורים, והתאורה המעודנת יוצרת אווירה של געגוע ומלנכוליה.
גם הכימיה בין השחקנים המשניים, במיוחד ג'ייסון שוורצמן המצוין בתפקיד המשורר ג‘ו, תורמת לתחושה של קהילה שלמה של גולים ומהגרים שמצאו מקלט בשוליים של החברה המקסיקנית. אלה הם הרגעים שבהם הסרט מצליח להתעלות מעל המניירות הסגנונית שלו ולגעת במשהו אמיתי ועמוק על בדידות, תשוקה וחיפוש אחר משמעות.
הבעיה המרכזית ב"קוויר" היא הפער בין החומר המקורי לבין הטיפול הקולנועי שלו. גואדנינו בחר לצלם את רוב הסרט באולפני צ'ינצ'יטה ברומא, והתוצאה היא עולם מעוצב להפליא ומלאכותי להחריד. רחובות מקסיקו סיטי נראים כמו תפאורה של אופרה, נקיים מדי ומסוגננים מדי. כשבורוז' כתב על הזוהמה והריקבון של חיי הלילה במקסיקו, הוא התכוון לזה באופן מילולי – לא כאלמנט אסתטי בתמונה מושלמת.
השימוש במוזיקה, במיוחד בשיר "Come As You Are" של נירוונה, מרגיש כמו נסיון כושל להעביר תחושת ניכור ובדידות. זו בחירה שטחית שמעידה על חוסר אמון ביכולת של הסיפור והמשחק לשאת את המשמעויות הרגשיות העמוקות של היצירה. פסקול הסרט לעומת זאת, של טרנט רזנור ואטיקוס רוס הגאונים, אדיר ונוגע בדיוק בנקודות הנכונות. לאחר שהשניים סיפקו את אחד מפסקולי הסרט הטובים ביותר של העשור הנוכחי בסרט "מתחרים", רזנור ורוס מביאים הפעם יופי ואיפוק בשיר כמו "God Had to Create".
החלק השני של הסרט, העוקב אחר מסע לדרום אמריקה בחיפוש אחר צמח פסיכדלי, מאבד כיוון ומתפזר לכל עבר. למרות הופעה יוצאת דופן של לזלי מנוויל כמדענית מטורפת בג'ונגל, הסצנות הפסיכדליות מתמשכות יתר על המידה ומאבדות את האחיזה בסיפור המרכזי.
ובכל זאת, קשה שלא להעריך את האומץ של גואדנינו בהתמודדות עם חומר כה מורכב. גם אם התוצאה אינה מושלמת, יש כאן ניסיון כן לספר סיפור על תשוקה אסורה ובדידות קיומית. בעידן של קולנוע בטוח, שלרוב נטול סיכונים, עצם הנכונות להתמודד עם יצירה כמו "קוויר" ראויה להערכה.
"קוויר" הוא אמנם סרט שמחמיץ את המטרה, אך עושה זאת בסגנון ובתעוזה. הוא מזכיר לנו שגם כישלונות מעניינים של יוצרים מוכשרים עדיפים על הצלחות בינוניות. אולי בפעם הבאה שגואדנינו יבחר להתמודד עם טקסט ספרותי, הוא יסמוך פחות על האסתטיקה שלו ויותר על הכוח הגולמי של החומרים עצמם.
