בעיריית הרצליה התקיימה ישיבה חגיגית בה ראש העיר הקודם, חברי מועצה ונציגי קהילת מתפללים סיכמו, לכאורה, על הקמת בית כנסת חדש לקהילה שפונתה ממקומה. שנה לאחר מכן, כשההבטחה לא קוימה, מצאו עצמם המתפללים באולם בית המשפט. השופטת יעל בלכר קבעה כי “פרוטוקול הישיבה אינו משקף הבטחה מחייבת אלא הצהרת כוונות בלבד מצד העירייה” .
העותרים טענו כי בישיבה שהתקיימה בעירייה ב-30 ביולי 2023, בראשות ראש העיר דאז משה פדלון ובהשתתפות חברי מועצה ונציגי קהילת הנדיב, סוכם כי “עיריית הרצליה תכשיר מקום חלופי זמני לטובת קהילת בית כנסת הנדיב… ובהמשך יוקם מבנה חדש… ברחוב עזרא הסופר” . בפועל, לאחר הבחירות המוניציפליות בפברואר 2024, שינתה העירייה את עמדתה וטענה כי אין לה כל מחויבות משפטית כלפי העותרים.
השופטת בלכר ציינה כי לטענת העותרים לא ניתן מענה של ממש לטענות העירייה באשר להעדר סמכות לראש העיר להבטיח הקצאת מקרקעין מבלי לעבור את ההליכים הקבועים בדין: “העותרים פטרו עצמם מהתמודדות עם הדין… אין בטענות אלה דבר, ואין בהן כדי להקים לעותר או לקהילה זכות בניגוד לדין” .
עוד קבעה כי העותרים לא עמדו בתנאים הבסיסיים להגשת בקשה להקצאה – “משאין הם מאוגדים כנדרש, בהעדר פירוט מקורות כספיים מוכחים… וכן לא נמסרו פרטים ביחס להיקף הפעילות ומספר החברים בקהילה, הגם שהתבקש לעשות כן” . בפסיקתה ציינה בלכר כי “פרוטוקול זה לא די בו, כשלעצמו, כדי לבסס הבטחה שלטונית מחייבת, מדובר בהצהרת כוונות בלבד… פרוטוקול משקף רצון טוב לקדם הקצאת בית כנסת לקהילה, בכפוף לכך שיתאפשר הדבר לפי הדין ויבוצע לפי הדין” .
בנוסף, נקבע כי ראש העיר אינו מוסמך לבדו להבטיח הקצאת מקרקעין, וכי “סמכות העירייה ביחס לפעולות במקרקעיה קבועות בסעיף 188 לפקודת העיריות, מותנת בהחלטת מועצת העיר ואף באישור שר הפנים” .
לבסוף קבעה השופטת: “ציפיה להמשך קיומו של בית הכנסת, גם אם מבוססת על התנהלות בעבר, אינה מקנה זכות משפטית ראויה להגנה, ברי כי העובדה שבעבר התאפשר לקיים תפילות במבנה במסגרת בית הספר אינה מקנה זכות קניינית להקמת בית כנסת במקום אחר” .
העתירה נדחתה, והעותר חויב בהוצאות משפט בסך 12,000 שקלים. השופטת ציינה כי ההוצאות נקבעו “מתוך התחשבות בעותר והצהרת הכוונות בישיבה הראשונה ובשים לב לעניין בו מדובר, על אף התוצאה וקלישות טענותיו לאור הדין” .
