התערוכה הזו מאוד מרגשת אותי. נותנת לי קצת לנשום אוויר, קצת להקל את הכאב שאני מרגישה בכל רגע", אומרת ליאורה ברונשטיין, לרגל פתיחת התערוכה "עוצרת מלכת" שבה יוצגו עבודותיה של בתה, רויטל ברונשטיין ז"ל, שנרצחה ב־1 באוקטובר 2024, בפיגוע הירי ברכבת הקלה ביפו.
ברונשטיין, בת 24 בהירצחה, הייתה סטודנטית לתואר שני במחלקה למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן. כתחביב, היא עסקה בציור ובקומיקס והייתה ידועה ככזו בכינוי "נייבי בירד". ברונשטיין נרצחה, לצד שישה אזרחים נוספים, כשנסעה ברכבת הקלה לכיוון ביתה שבבת ים.
בשבוע הבא, ב־2 במרץ, תיפתח במתחמי תערוכות החוצות (גן מוזיאון הקומיקס וכיכר ויצמן) בחולון תערוכה שתציג כמה עשרות מעבודותיה – איורים וציורי קומיקס. התערוכה, שיזם אגף התרבות בעיריית חולון בניהולו של רפי וזאנה, ושאוצרים יותם אורן ואור קורן, תימשך עד 31 במאי ותהיה פתוחה לקהל 24 שעות ביממה.
ברונשטיין אהבה לצייר מגיל מוקדם. לפני כשנתיים התחברה גם לקומיקס. היא פרסמה את עבודותיה בכמה אסופות קומיקס נחשבות בארץ ובעולם, יצרה קומיקס במסגרת קבוצתית כמו "קי"ק" הישראלית, והייתה חברה בקולקטיב הלונדוני "WIPCOMICS". בנוסף, הספיקה להוציא לאור ספר קומיקס משלה, "עוצר מלכת", שגם תורגם לאנגלית בשם "Still Earth".
כמו מלאך קטן
"מילדות רויטל הייתה מאוד טובת לב, מאוד רגישה, כמו מלאך קטן", מספרת האם, ליאורה. "היא התפתחה מהר מאוד, התחילה לדבר בגיל שנה וכמה חודשים. בגיל 3 כבר ידעה הרבה שירים בעל פה. כל ספר שקראתי לה יכלה אחר כך לדקלם. היא הייתה מאוד מוכשרת. בבית ספר השיגה את הציונים הכי טובים, תמיד שאפה גבוה. מגיל רך חשפתי אותה לכל מיני חוגים, כמו ריקוד, ג'ודו, גלישת גלים, אבל שום דבר לא תפס אותה".
"אני למדתי לצייר, אז לימדתי אותה לצייר בצבעי מים. רויטל אהבה את זה מאוד ונמשכה לתחום. היא אהבה את שיעורי האמנות בבית הספר התיכון מקווה ישראל בחולון שבו למדה, וציירה שם הרבה. במקביל, היא גם אהבה מאוד מחשבים, לשחק בהם וגם לצייר באמצעותם, ליצור כל מיני עולמות. העבודות שלה היו מאוד מרגשות, לא רגילות. היא הייתה מגלה בהן המון רגש, מתייחסת לעולמות של פנטזיה, לסיפורים דמיוניים".
במקביל לעיסוק באמנות, רויטל פנתה ללימודים אקדמיים. "אני בזמנו עבדתי בהייטק, זו הייתה עבודה מסביב לשעון", ליאורה ברונשטיין מספרת. "רויטל אמרה שהיא לא רוצה להיות כמוני. אמרה שהיא רוצה להיות פרופסורית ולעשות הרצאות. היא כמעט סיימה את התואר השני, מאוד אהבה את התחום שלמדה. כבר הספיקה לכתוב תזה, רק לא הספיקה להגיש. באוניברסיטה אמרו שבכל זאת יקבלו אותה".
איזה קשר היה ביניכן?
"רויטל היא בתי היחידה. ילדתי אותה מאוד מאוחר, בגיל 39, וכל השנים גידלתי אותה לבד. היינו מאוד קשורות, כאילו אותו בן אדם. נסענו יחד למקומות שונים בעולם שעניינו אותה, ניסיתי לתת לה את הילדות הכי מאושרת. כל דבר בחיים עשיתי בשבילה. רויטל גם רצתה שאכנס לעולם שלה, לדברים שמעניינים אותה. אמרה שאני חייבת לראות 'באטמן'. עשינו ארוחות יחד, אפינו יחד, הכל יחד. הרגשתי שהיא יותר מדי קשורה אליי, רציתי שתפגוש מישהו. היא אמרה שכשתסיים אוניברסיטה, היא תתפנה לזה".
רויטל השאירה חותם על כל מי שהיה איתה בקשר. "היא השתתפה בקבוצות קומיקס בחו"ל", האם מספרת. "אחרי שנודע לחברי הקבוצות מה קרה, הם כתבו מילים מאוד מרגשות. אמרו שהיא הייתה תופרת חלומות ויוצרת פנטזיות שמדברות אל כל אדם". לדברי ליאורה ברונשטיין, רויטל החלה לעבוד על קומיקס בנושא ההיסטוריה של יפן, אבל לא הספיקה לסיים אותו. "העברתי את הקומיקס הזה למקוטו טאנקה, אמנית מנגה יפנית שפועלת בשנה האחרונה לסייע לישראל במאמצי ההסברה בעולם. ביקשתי ממנה להשלים את הקומיקס, והיא הבטיחה להשלים בשמחה רבה".
ליאורה אומרת שרויטל נרצחה ברגע הכי מאושר בחייה, כשסיימה סדרת ציורי קומיקס ועמדה לשלוח אותם להדפסה. "החברים שלה שלחו את הציורים להוצאות לאור כדי לפרסם אותם כספר חדש", היא מתגאה.
כאב שאי אפשר לתאר
הפיגוע שבו נרצחה רויטל ברונשטיין אירע ביום שבו התרחשה מתקפת הטילים האיראנית השנייה במהלך המלחמה. "הלב שלי הודיע שקרה משהו", האם ליאורה משחזרת. "הייתי במקלט, ורויטל לא חזרה הביתה מהאוניברסיטה, שבה היא גם עבדה ברבע משרה בספרייה. היא תמיד הייתה ילדה מאוד אחראית. ראיתי שהיא לא חוזרת הביתה ונכנסתי לפאניקה. ואז שמעתי על הפיגוע. ידעתי שזה היה בדרך שלה הביתה. היא הייתה מגיעה לתחנת ארלוזורוב באוטובוס, ומשם לוקחת רכבת קלה.
התחלתי להסתובב ברחוב ליד רכבות, ראיתי שלוש רכבות, אבל היא לא הייתה באף אחת מהן. התקשרתי למד"א, אמרו שאין מידע. שאלתי מה לעשות, אמרו לי לנסוע לבית החולים וולפסון. גם שם היא לא הייתה. בוולפסון היו אנשים שניסו לתמוך בי, התקשרו לבתי חולים נוספים, וגם בהם רויטל לא הייתה. הציעו לי לחזור הביתה, לראות אולי היא חזרה. ואז נכנסתי למחשב כדי לאתר איפה נמצא הטלפון שלה. ראיתי שהוא נמצא בתחנת משטרה ברחוב סלמה, קרוב למקום שבו אירע הפיגוע".
מה עשית?
"הגעתי לתחנת המשטרה, ונכנסתי שם להיסטריה. הגיע קצין, לקח ממני תמונה, לקח פרטים. הוא חזר אחרי רבע שעה ואמר שנוסעים לאבו כביר. היה ברור לי למה נוסעים לאבו כביר, למרות שעוד הייתה לי תקווה קטנטונת, שאולי זו לא היא. לקחו ממני DNA, והתברר שזו היא. ככה זה נודע לי. כשראיתי אותה, חשבתי שהיא פשוט ישנה. שום דם בשום מקום לא היה. אמרו לי שהיא נפגעה בגב. אחרי זה קצין משטרה יצר איתי קשר וסיפר שרויטל ישבה עם הגב למחבל. היא פשוט מתה במקום".
ליאורה עלתה בשנת 1990 מאוקראינה. בארץ אין לה משפחה. "אני לבד, אבל אני עם הבת שלי בראש. כל הזמן מדברת איתה, כל הזמן מרגישה שהיא לידי", היא מתארת בכאב. "יש לי עובדת סוציאלית שתומכת, יש חברה מהעבודה שתומכת, אנשים מתקשרים אליי, כותבים לי. זה מספיק. ניסו לתת לי פסיכולוג, אבל אף אחד לא יכול להגיד לי שהזמן יעשה את שלו. אני לא מאמינה לזה. אומרים לי 'את חיה, את חייבת לחיות', אבל אני לא חייבת שום דבר לאף אחד, רק לבת שלי. אני לא מאמינה למילים האלה, אז יותר טוב לי להיות לבד".
לאחרונה, היא מספרת, נסעה לבדה ללונדון: "לבת שלי היה חלום, לפגוש את השחקן דיוויד טננט. כל המחשב שלה, כל האייפד שלה, היו עם תמונות שלו. היא חלמה לקבל ממנו חתימה. דיוויד שיחק ב'מקבת" בתיאטרון בלונדון. אנשים טובים עזרו לי לפגוש אותו. סיפרתי לו על הבת שלי. גם לקחתי ממנו חתימה, למרות שהיא כבר לא תראה את זה. דיברתי איתו עשר דקות, נתתי לו ציורים של רויטל. הוא אמר שהיא 'אקסטרה טאלנט'".
ברונשטיין מלאת כאב. "שום דבר לא יחליף לי את הילדה, שום דבר לא יחזיר לי אותה", היא אומרת. "יש לי חור בלב שכואב כל הזמן, כאב שאי אפשר לתאר אפילו. מזמינים אותי לסרט, לקונצרט, למסעדה, אבל אני לא מסוגלת. עכשיו אני עסוקה בתערוכות מיצירותיה של רויטל, ועובדת במקביל על סרט שקשור ביצירות שלה. אני עושה כל מה שקשור בה וביצירות שלה. יש לי תעסוקה, נכון לעכשיו".
את חשה שדרך התערוכה את מגשימה חלום של רויטל?
"יהיו שתי תערוכות. האחת שנפתחת עכשיו בחולון, והשנייה תיפתח ב־31 במרץ באוניברסיטת בר־אילן. אני לא יזמתי את התערוכות. פנו אליי אנשים טובים, בראשם אור קורן. הם שמעו על הסיפור של רויטל, הגיעו אליי והציעו לעשות תערוכה. שלחתי להם 50 תמונות יפות, אמרו שזה מהמם. הם עשו עבודה ענקית כדי להעמיד תערוכה. והתערוכה הזו נותנת לי טיפת אופטימיות. רויטל הייתה מאוד שמחה אם הייתה יודעת שיש לה תערוכה. תמיד הייתה מראה לי כמה לייקים היא מקבלת על העבודות שהיא מפרסמת ברשת".
ליאורה ברונשטיין מתייחסת לשם התערוכה, "עוצרת מלכת", שמהדהד את שמו של ספר הקומיקס שרויטל הוציאה, "עוצר מלכת". "כשתהיו מול הציורים, תעצרו לרגע, תחשבו על הדברים שיכולים לשנות את העולם", היא מבקשת. "תחשבו על העולם כמו בפנטזיה שלנו, עולם שבו דברים גרועים יסתדרו, שיהיה טוב. צריך לרגע לדמיין שאנחנו נמצאים בעולם טוב יותר, וגם לעשות אותו טוב יותר. וכמובן חשוב לי שבזכות היצירות אנשים גם יכירו ויזכרו את רויטל".
