איך בכלל כותבים טור על ירדן שועה? איך מסבירים במילים את מה שהוא עושה על הדשא? שועה זה לא רק בישולים או גולים. שועה זה רגש. זו תחושה. זו הידיעה שכל רגע יכול לקרות משהו שלא רואים כל יום. מסירה גאונית, נגיעה קטנה שמוציאה התקפה קטלנית, כדור עומק שרק הוא רואה.
אבל יותר מהכל, שועה נותן לנו את מה שכמעט נעלם מהמשחק – את התקווה שאולי גדל פה סמל. כן, אני יודע – אין כבר סמלים בכדורגל בכלל, גם לא בכדורגל הישראלי, ובטח לא בבית”ר. שחקנים באים, הולכים, מחליפים קבוצות כמו גרביים, חותמים על חוזים עם עוד קצת כסף וממשיכים הלאה.
עם שועה, אני לא יודע להסביר את זה, זה מרגיש שונה. נכון, הדרך עוד ארוכה. הוא צריך תארים, אולי גם הצלחה באירופה. אבל כשאתה רואה אותו על הדשא, כשאתה רואה את החיבור לקהל, את הדרך שבה הוא משחק – אתה לא יכול שלא לחשוב שאולי, רק אולי, בעוד כמה שנים נדבר עליו באותה נשימה עם אורי ואלי.
ירדן שועה הגיע לבית”ר בעונת 2020/21 אחרי כישלון מפואר במכבי חיפה. הוא היה כישרון ענק עם תדמית בעייתית, וכל הליגה הסתכלה על המהלך של משה חוגג בהרמת גבה. לא מעט אנשים אמרו שזה הימור, שלא בטוח שהוא יצליח, שלא בטוח שזה המקום בשבילו.
היום כבר ברור: זו ההחלטה הכי טובה שחוגג קיבל בתקופתו בבית”ר, וההחלטה הכי טובה שירדן שועה עשה לקריירה שלו. שועה מחזיר בכל משחק בריבית דריבית. זה שחקן שמייצר יש מאין. כשהוא על המגרש, בית”ר היא קבוצה אחת. כשהוא לא שם, זו קבוצה אחרת לגמרי. לא זוכר מתי היה כאן שחקן אחד שעושה כזה הבדל קיצוני.
אבל שועה הוא לא רק שחקן כדורגל. הוא כבר דמות. הוא חיוך. הוא שחקן בלי אגו (כן, זה לא נשמע אמיתי), בלי גינוני כוכבות, בלי הצגות מיותרות. אפשר היה לראות את זה כבר במשחק הראשון של עומר אצילי, שקיבל ממנו את הפנדל במתנה. ואתמול, עוד פנדל. ושוב שועה מוותר לאצילי.
רק לסבר לכם את האוזן: עומר אצילי בן 31, לקח אליפויות, היה שחקן העונה, מלך השערים, מלך הבישולים, שיחק קצת באירופה. ועדיין ה"ילד" בן ה-25 אומר לו ״תבעט, אתה מבקיע" ומוותר לו על פנדל ששווה הרבה יותר מעוד מספר בסטטיסטיקה. אין מילים.
ביציע שרים כבר שנים ש”האימפריה עוד תחזור”. האמת? אנחנו לגמרי בדרך. נכון, בית”ר לא זכתה באליפות כבר יותר מדי זמן, והיו מספיק שנים של כישלונות ואכזבות, אבל הסימנים שם.
גביע המדינה אחרי כל כך הרבה שנים, הקהל המדהים שלא מפסיק לדחוף ולתמוך גם בהפסדים. הבחירה של כוכב כמו אצילי להגיע לבית”ר במקום לחיפה. הכל בדרך למקום אחד ברור מאוד.
ושועה? הוא עוד חתיכה בפאזל הזה. אם יישאר כאן בעונה הבאה, אם יוביל את בית”ר לאליפות אחרי כל השנים הללו, אין שאלה בכלל – הוא יהפוך לסמל. אולי לא כמו מלמיליאן ואוחנה, כי סמלים כאלה כבר לא מייצרים, אבל להיות סמל בבית״ר ירושלים מעמיד אותך ברשימה אחת איתם.
ואם זה יקרה? אז, ורק אז, נוכל סוף סוף לשיר שהאימפריה חזרה. ובגדול.
