מרחק של 24 קילומטרים זה מיישובו של זה, ובהפרש של שישה ימים, הובאו השניים למנוחות. הראשון, זלמן ג’ומיק סמסונוב ז"ל, נולד, חי ומת במושבתו זכרון יעקב. השני, אמל נסראלדין ז"ל, נולד, חי ומת ביישובו דליית אל־כרמל. שניהם היו בני 96 בפטירתם. שניהם בני דור תש"ח.
בית העלמין בזכרון יעקב משקף פרקים מההיסטוריה של ראשית ההתיישבות היהודית המחודשת. כאן טמונים מקימי המושבה בסוף המאה ה־19, כאן קבורה שרה אהרונסון האגדית, אנשי ניל"י נוספים וראשוני המושבה מלפני 100 שנה ויותר. ביניהם היו בני שבט סמסונוב. בני הדור השני והשלישי של המושבה, ובראשם ראש המועצה המקומית, באו ונקבצו אל בית העלמין, כדי להיפרד מאחת הדמויות המזוהות ביותר עם זכרון יעקב, ג’ומיק. חקלאי, איש האדמה, לוחם.
בנו, גיל סמסונוב, ספד לו: “כשאנחנו נפרדים מג’ומיק אנחנו נפרדים מדור. דור המרד. דור תש"ח. אבא שם את המדינה מעל לכל. דור של פטריוטים, דור של לוחמים. דור של ציונים. תמיד התעלה מעל לפוליטיקה, מחלוקות, רדיפות. התאחד עם בני דורו – למלחמה ולעצמאות. למרות שהיה במחתרת לח"י, מעולם לא שמענו ממנו טענה, תרעומת, כעס על המדינה. גדלנו בבית שבו האב משקיע את זמנו בין רגבי אדמה לצבא. בין ענבים ותפוחים ובין התנדבות לצבא ובהתאחדות האיכרים".
בבית אל־בלד נסראלדין, בית העם בדליית אל־כרמל, נערך טקס האשכבה לאמל נסראלדין, איש ציבור רב־פעלים, ממנהיגי העדה הדרוזית, חבר כנסת לשעבר, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, מייסד ויו"ר בית יד לבנים הדרוזים, ואיש ששכל את בנו ואת נכדו, שניהם נשאו את השם לוטפי, במערכות ישראל. המוני בני העדה הדרוזית, ראש העדה וראש המועצה המקומית באו להיפרד מאבו לוטפי, ניצבו באולם סביב בסדר מופתי, בשקט, והאזינו להספדים, חלקם בערבית, חלקם בעברית.
לתפארת מדינת ישראל
להלוויה בדליית אל־כרמל טרח והגיע מירושלים נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שגם נשא דברים: “לא בכל יום אנחנו נפרדים ממי שהיה אחד האדריכלים הדגולים של השותפות היהודית־דרוזית, מי שבנה במו ידיו את הברית הזאת ואף גילם אותה בגאווה ובכאב בחייו שלו ובחיי המשפחה שהקים לתפארת". גם נסראלדין הוא בן דור תש"ח, כפי שאמר הנשיא: “כששמע אמל את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שפנתה אל תושבי הארץ דוברי הערבית, ‘ליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה’, הוא לקח על עצמו לממש אותה על שני אגפיה – שותפות מלאה בבניין המדינה ואזרחות מלאה ושווה".
ובחזרה לדברי גיל סמסונוב על אביו ג’ומיק: “המדינה הייתה דומה לו בלידתה. כמוהו היא הייתה דקה, צרה, ארוכה, גבוהה, ממטולה עד אילת. היא לא הייתה חומרנית, לא חושבת על עצמה, לא חושבת על כסף, רק על טובת הכלל. ממש כמוהו. היא הייתה מגויסת בכל רמ"ח איבריה, תמיד עם רובה, מהמחתרות עד צה"ל. ממש כמוהו. היא הייתה תובענית, קשה, עקשנית, דוגרית, ישירה וישרה. ממש כמוהו".
בדליית אל־כרמל המשיך הנשיא את הספדו לנסראלדין: “מבחינתו של אמל, לא היה מקום להתבלבל. שותפות זו שותפות ושוויון זה שוויון. הוא ראה באזרחי ישראל הדרוזים שותפים מלאים בחובת ההגנה על המולדת, בבניין הארץ ובפיתוחה, ותבע לעדה הדרוזית תביעה שאין צודקת ממנה – לשוויון זכויות מלא".
“הוא התבגר וממש לא השתנה", הוסיף גיל סמסונוב לתאר את אביו, “אך ישראל שלו התבגרה והתפתחה, התעשרה והתפצלה ושנאה. ואבא כאב. הוא דרש את אחדות ישראל. הוא כאב את אוקטובר 2023, אך היה גאה בדור הלוחמים החדש, ראה בהם את דור תש"ח החדש, קיווה שהדור יצטרף להנהגה כמו דור תש"ח. צוואת אבא לכולנו היא צוואת דור תש"ח – שנשמור על ישראל, שנביא לאחדות ישראל, שנתעלה, שנסלח, שנגשר, שנתחבר, כי יש לנו ארץ אחת".
ואילו הנשיא הוסיף בעניין נסראלדין: “התקווה שנטע אמל במקום הזה, באמצעות המורשת המפוארת שלו, הבנים, התלמידים והחניכים שהשאיר אחריו, תישאר עימנו לעד. בשעה המורכבת הזאת לחברה הישראלית כולה, מי ייתן שנשכיל ללכת בדרך היוזמה, בניית הגשרים, העשייה, השותפות והשוויון שהנחיל לנו מנהיג מופלא זה על אדמת הארץ הזאת".
חוט אמיץ מקשר בין זכרון יעקב לדליית אל־כרמל. חוט של מורשת התיישבותית מפוארת, אהבת הארץ, דבקות באדמתה, רדיפת השלום והאחדות, כפי שביטאו אותן בחייהם עתירי השנים והפעלים ג’ומיק היהודי ואמל הדרוזי. שני ישראלים גאים, שמחים בחלקם, בני דור הלוחמים מתש"ח ועד תשפ"ה, שכנים מהכרמל ומורדותיו, שאולי לא הכירו זה את זה, אבל גילמו יחדיו את אחוות השונים בארצנו, את אהבת המדינה והדאגה לקיומה ולעתידה.
משימות כבירות עוד ניצבות לפנינו, הישראלים, אזרחי המדינה – יהודים, דרוזים, נוצרים ומוסלמים. “אין זה מקרה", אמר הנשיא הרצוג, “שאמל, שפירוש שמו בעברית הוא ‘תקווה’, מובא למנוחות במקום שבו חי נפתלי הרץ אימבר, מחבר מילות ההמנון, ‘לא אבדה תקוותנו’". ואכן, אם נלך לאורם של ג’ומיק ואמל המנוחים, אם נאמץ את מורשתם, כי אז נגבר על אויבינו המשותפים ונמנע את הידרדרותנו במדרון החלקלק אל תהום של מלחמת אחים. עוד לא אבדה תקוותנו.
