כמעט 13 שנים שהשחקנית שירי גדני ובן זוגה, צלם הקולנוע דוד סטרז’מייסטר, מתגוררים בבית ערבי בן 150 שנה בשכונת עג’מי ביפו. עם השנים נוספו ילדיהם, רפאל (10) ויונה־נמר (4). כשפרצה המלחמה ב־7 באוקטובר, האוטומט של גדני היה לנסוע הרחק מפה, לחו"ל. “מניסיון קודם של מלחמות, הדבר הראשון שעשיתי זה לצאת מיפו לתקופה קצרה כי זה אזור מאוד מתוח", היא מודה.
“למרות שיש לי שכנים מדהימים, מנגנון ההגנה הראשוני שלי הוא לברוח מפה עד יעבור זעם. יש לי ילדים קטנים ואני מנסה מאוד לגונן עליהם, וגם פשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד או להכיל את הכאב. לצערי, כשחזרנו, הבנתי שכולנו, יהודים וערבים, נמצאים באותו המצב, והכל נורא עצוב. תמיד בסיטואציות של מלחמה אני מעדיפה להתנתק קצת. זה עוזר לי, כמו שעשייה מאוד עוזרת לי. נורא קשה לי להכיל את מה שקרה ב־7 באוקטובר, זה לוקח אותי לתהומות ולחרדות. כשאני הולכת להפגנות למען החזרת החטופים אני עומדת ופשוט בוכה, מנסה לחשוב איך אני יכולה לעזור ולשפר, אבל אני פחות צועקת או מדברת.
"אני גם רואה את מה שקורה בעזה וקשה לי להתעלם מזה. לצערי, נהיינו מדינה שאי אפשר להגיד בה שום דבר. הכל טעון מדי וישר הולך לכיוון קיצוני. מה שקורה בעזה לא בא על חשבון מה שקורה בישראל, ולהפך. אפשר להיות אמפתיים כלפי שני הצדדים בעיניי. המלחמה הזו זעזעה אותי וכואבת לי, בייחוד כשהיא עוד נמשכת. זה כמו צונאמי".
את אופטימית וחושבת שיהיה פה טוב?
“אתה לא מדבר עם בן אדם אופטימי, אבל אני מאמינה שיהיה טוב ושהאור ינצח. זה ייקח זמן, ואולי אפילו לא יגיע בתקופת חיי, כי כל העולם נמצא בתקופה משוגעת, אבל אני מאמינה שבסוף כן יהיה טוב".
עושים שכונה
אחד העוגנים המקצועיים שעזרו לגדני להתמודד עם קשיי התקופה היה עבודה על סדרה חדשה בכיכובה – “שכונת חיים" (כאן חינוכית וכאן בוקס, החל מ־16 במרץ), רימייק לסדרת הילדים המיתולוגית מהסבנטיז, הפעם פרי יצירתם של שני מלמד ניצן והבמאי עודד רז, ובכיכובם של יוסי ואסה, דקלה הדר, קובי פרג’, עדנה בליליוס, יוסי אלפי (מתסריטאי הסדרה המקורית) ועוד. “הסדרה הזו היא נקודת אור בתוך התקופה השחורה הזו", גדני מתארת. “מאוד משמח שהיא יוצאת סוף־סוף ומאוד מסקרן איך זה יתקבל".
הדמויות בסדרה, המגלה לילדים את הקסם שבשכונה ובחיי שכנות, הן בין השאר חזי מהמכולת (קובי פרג’), אילנה הספרית (גדני), אברהם השוטר הקהילתי (יוסי ואסה) והשכנה שוש (עדנה בליליוס), שרואה הכל מהמרפסת. “הדמות שאני מגלמת, של אילנה הספרית, היא ‘בלבוסטה’ שנורא אוהבת לדעת הכל על כולם, ורוצה מאוד לעזור לכולם ולפתור את בעיותיהם", מספרת גדני. “בגלל שהיא רוצה יותר מדי לעזור, היא מתערבת בצורה קצת מוגזמת".
הכרת את הסדרה המקורית?
“נולדתי ממש לקראת סיום השידור של הסדרה המקורית (1978), אז אני זוכרת בעיקר את שיר הפתיחה הידוע. אבל לא גדלתי עליה. אני חושבת שסוד הקסם של הסדרה הוא שהיא עוסקת בשכונה במובן של קהילה. כשאני הייתי ילדה, אז בכל פעם שסיימתי את הלימודים, הייתי יוצאת לשכונה ופוגשת את החברים והחברות והיינו משחקים. לא היו אז סמסים או וואטסאפים כדי לקבוע. היה בזה קסם מיוחד, היינו כולנו יחד כל הזמן, עד הלילה, כולם הכירו את כולם. זו גם האווירה שהסדרה הנוכחית מעבירה, כמובן בשינויים רלוונטיים לתקופה. צילמנו את הסדרה במרכז תל אביב והתפאורה והאווירה מאוד צבעוניות".
נראה לך שהילדים של היום יתחברו לסדרה?
“אני חושבת שכן. הראיתי לבן שלי בן העשר שני פרקים, והוא מאוד אהב".
ברזומה של גדני (46), שחקנית, מדבבת וקומיקאית, תפקידים רבים ומגוונים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. לדבריה, המשחק אף פעם לא היה עבורה חלום ילדות. “התשוקה שלי למקצוע הזה התפתחה עם השנים, היא לא הייתה לי בהתחלה", גדני מעידה. “לא הייתי מהילדים שידעו שהם רוצים להיות שחקנים כשהם יהיו גדולים.
"הייתי רחוקה מזה. הייתי ילדה נורא ביישנית, והמשחק היה עבורי חבל הצלה להכיר את עצמי ולהתקרב לעצמי. כנראה משהו בילדה שבי ידע שזה מה שהיא צריכה לעשות כי מצד אחד, כלפי חוץ, תמיד נורא פחדתי שיסתכלו לכיוון שלי בכלל, לא רציתי שישימו לב שאני קיימת, ומצד שני, כשהייתי על הבמה ושיחקתי, הרגשתי חופש מאוד גדול והקול הפנימי שלי דיבר והוביל אותי. לא ממקום שאני רוצה להיות מפורסמת, אלא כמשהו תרפויטי לחלוטין".
מה מושך אותך יותר, תיאטרון או טלוויזיה?
“האמת שהשילוב בין העולמות האלה מושך אותי. אומנם רוב חיי עשיתי בעיקר תיאטרון, וזה יפה ונהדר, אבל נורא כיף לי לשלב בזה טלוויזיה וקולנוע, זו הנאה אחרת. ככה אתה לא מתעייף משום דבר. משחק זה לא מקצוע שאתה עובד בו במשרד משעה תשע עד חמש, אלא אתה צריך כל הזמן גירויים ועניין, אז השילוב מאוד עוזר".
יש תפקיד שאת מפנטזת עליו וטרם הזדמן לך לשחק?
“יש מלא, אבל אחד מהם הוא של הרעה, הביצ’ית, מישהי עם כוח ועוצמה שהולכת על הקצה. אני רוצה גם תפקיד יותר חמור סבר, קשוח".
תמיד רוצה יותר
גדני פרצה לתודעה בשנת 1998 כשכיכבה בסדרת הנוער הפופולרית “זבנג!" כסיגל הפמיניסטית. “לא ידעתי באותה תקופה איך לאכול את ההצלחה הפתאומית", היא מודה היום. “בזמן שהסדרה שודרה בטלוויזיה מלצרתי במסעדת חומוס, ותוך כדי שאני ממלצרת אנשים התחילו לזהות אותי ולבקש ממני חתימות, ונורא הובכתי מזה. אני זוכרת סיטואציות הזויות, שהייתי לוקחת את אחי מבית הספר ופתאום חצי מהשכבה שלו מתנפלת עליי. זה היה מאוד מפתיע ומוזר בעיניי, משהו שמעולם לא הצלחתי להתחבר אליו. עד היום, בעצם".
נו, באמת, אין אחד שלא אוהב שמלטפים לו קצת את האגו.
“ברור שזה מאוד נחמד ונעים, אבל זה גם מביך ומוזר לי. נו, כולנו בני אדם, כולנו אותו הדבר. אני באמת מאמינה בזה. כילדה מעולם לא ביקשתי חתימה מאף אחד כי אמרתי לעצמי שבלאו הכי הבן אדם שחתם לי לא יזכור אותי, אז בשביל מה אני צריכה את החתימה שלו?".
בבדיקה מהירה, את גם לא הטיפוס שפעיל הרבה ברשתות החברתיות. לא סיפרו לך שצריך לשחק את המשחק?
“כן, אני ממש לא פעילה. גיסתי נורא כועסת עליי בגלל זה. כשיש לי משהו לפרסם, סרט או הצגה, אני אפרסם, אבל אני לא מצליחה להתעסק בפייסבוק וברשתות כל כך. זו לא אני".
לאורך הקריירה השתתפה גדני בסדרות ובתוכניות מצליחות רבות, כשרשימה חלקית מאוד כוללת את “תיק יהלום", “הישראלים", “ארץ נהדרת", “כאן גרים בכיף", “שבוע סוף!", “מתים לרגע" ו"הלילה עם ליאור שליין". אך אחד התפקידים הזכורים ביותר שלה הוא תקומה שהרבני, יועצת התקשורת הצעירה של השר רובי פולישוק (ששון גבאי), שטעויותיה הפזיזות והחוזרות מסבכות אותו ואת מפלגתו.
הסדרה “פולישוק", שכתב וביים שמואל הספרי, רצה בהצלחה בשנים 2009־2015, והיא נתפסת כאחת הסאטירות הפוליטיות הבולטות בטלוויזיה הישראלית, שהרלוונטיות שלה רק הולכת וגדלה עם השנים. “כבר כש’פולישוק’ עלתה היא הייתה נורא מדכאת במובן שהיא תיארה בדיוק את המציאות הפוליטית, ולצערי, היום אנחנו לא צריכים סדרת טלוויזיה בשביל זה", גדני אומרת. “זה מרגיש כאילו אנחנו בסרט רע, שאי אפשר לכתוב אותו, וגם אם היית כותב אז סדרה סאטירית על מה שקורה היום, היו חושבים שאתה הוזה. המציאות הפוליטית לקחה את הנושא של הפוליטיקה הישראלית לרמת האקסטרים, מעל לכל דמיון".
כאיזו דמות שלך מזהים אותך היום ברחוב?
“לרוב אומרים לי ‘את נורא מוכרת לי’, ואז אני צריכה לשאול את מי שאומר את זה בן כמה הוא כדי לדעת לאן לשייך – ל’זנבג!’, ל’פולישוק’ או ל’כאן גרים בכיף’. תתפלא, אבל לפעמים יש כאלה שמזהים אותי מהתיאטרון, שזה מרגש ומחמם את הלב".
בספטמבר האחרון כיכבה גדני בתפקיד ראשי בסרט בשם “10 חודשים" שכתב וביים עידן הובל, צילם בן זוגה דוד סטרז’מייסטר, ונכתב לא מעט בהשראת הריונה עם יונה־נמר. “זה סרט מאוד אישי ואינטימי שלנו", היא מספרת. “עידן הובל הוא חבר קרוב של דוד ושלי. כשהייתי בחודש חמישי בהיריון, לעידן היה רעיון לסצינה על מישהי שנמצאת בהיריון מדומה, והוא הציע שננצל את זה שאני בהיריון כדי לצלם את הסצינה הזו בבית שלנו, שהוא מאוד פוטוגני. בכל שבועיים עידן היה מגיע אלינו עם עוד סצינה, וככל שההיריון האמיתי שלי גדל – ההיריון המדומה של מרב, הדמות שאני מגלמת בסרט, התפתח גם. זה סרט מאוד מרגש, אני גאה בו מאוד. זו מתנה עבורי".
את שלמה עם המקום שהקריירה שלך נמצאת בו?
“איזו מין שאלה מוזרה. אני תמיד רוצה יותר. אני עכשיו בשלב של חיפוש עצמי כדי לדייק את עצמי. אני לא עושה בימים אלה תיאטרון. אני מאוד אוהבת לשחק, אבל מרגישה שאני צריכה למצוא את המקום שלי. זה יתרון וחיסרון בחיים שלי, ובגלל זה החיים המקצועיים שלי לא פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש, וכל כמה זמן צריכה לעצור רגע, לעשות איזה תפקיד בתיאטרון פרינג’ שיזכיר לי למה אני במקצוע הזה, ולהתחיל מחדש".
