אל הפרימיירה של ״שלגיה״ הגעתי, כמו רבים, עם רגשות מעורבים. נדמה שהמלחמה שלנו כאן בארץ הצליחה לחדור גם אל קודש הקודשים של דיסני. רק שהפעם, היוצרות התהפכו וגל גדות, הישראלית, משחקת את הרעה, בעוד רייצ'ל זגלר, הפרו-פלסטינית, משחקת את הטובה.
הנקודה המעניינת היא שדיסני ניסו למנוע מהמלחמה להיכנס לתוך הפרימירה שהתקיימה בחו"ל, עם הנחיות נוקשות לעיתונאים שלא לשאול שאלות על היחסים ביניהן או על המלחמה. ואולי העיתונאים הצליחו או הוכרחו להתעלם – אך אני לא שוכח כלום.
ועם התחושות האלה נכנסתי לצפות בסרט. היה לי מאוד קשה להזדהות עם שלגיה, על אף שזה מתבקש לפי העלילה, אבל להפך – משהו בי שמח בכל פעם שהמרשעת מתאכזרת בה.
אחרי דקות של הקדמה ופתיחה לסיפור שכולנו גדלנו עליו, הופיעה, יפה ומושלמת – גל גדות. מחיאות הכפיים והצעקות שהיו באולם ברגע הראשון שראינו אותה – לא ביישו אצטדיון מלא.
וכאן התחיל המסע שלי עם שלגיה. מרוב שגל שחקנית כל כך טובה – התחלתי לרחם על השלגיה הארורה. אז המשחק המשכנע של גל, לצד העובדה כי הכל היה פשוט מושלם, גרמו לי להתנתק מהמציאות ולמחול לשלגיה. כל פרט קטן שזכרתי מהסרט המצויר הפך לאמיתי. זה היה כמו לחוות את הסיפור המיתלוגי אבל במציאות.
אך יש גם שני חסרונות בולטים, מלבד זגלר כמובן
חסרון ראשון: יש יותר מדי שירים בסרט, ולא כמו בכל סרט של דיסני. אני פחות מתחבר למחזמר בקולנוע, ועם כל הסלידה מזגלר – יש לה קול מעולה. ספויילר קטן, גם לגל יש חלק שהיא שרה וגם בזה היא מעולה.
חסרון שני: הביקורת היתה מוצדקת. זה פשוט לא אמין שגל גדות שואלת מי הכי יפה מכולן והמראה החיה בסרט מרשה לעצמה לומר שזגלר.
רבות דובר ברשתות על האם נכון לעשות רימייק לקלאסיקה כל כך גדולה, ועל האם לייב אקשן לשלגיה רק יהרוס לנו את הסיפור. במיוחד על רקע המתח האינטנסיבי בין גל לרייצ'ל, אבל תנו לי לומר לכם – לכו תצפו, זה אחד הרימייקים הטובים של דיסני. והמתח בין זגלר לגל רק תורם לעלילה – השנאה ממש מורגשת.
ולמרות הכל, הסיפור הרומנטי הזה ניצח אותי, ואחרי מאבק של יחסי אהבה שנאה לזגלר – נכנעתי. אפילו התרגשתי, כמעט עד דמעות, ברגע האייקוני בו הנסיך על הסוס הלבן מנשק את שלגיה והיא קמה מהשנ״ץ.
