בערב שבו ישראל מתעטפת באבל על רקע החזרת החללים, תמיר גרינברג עולה לבמת היכל תוצרת הארץ. רגע לפני שהוא מתחיל, הוא פונה לקהל ואומר: "התלבטתי אם להופיע, ואני רוצה לפתוח את המופע אחרת – להקדיש את השיר הראשון למשפחות ליפשיץ וביבס." ההצהרה הזו קובעת את הטון לערב מורכב, מרגש וטעון, כמו המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. "זה ערב להרגיש הכול, להתפרק, להתרגש," הוא מוסיף, והתוצאה היא הופעה שמטלטלת את הרגש לכל כיוון אפשרי.
גרינברג, בקולו שלא משאיר אף אחד אדיש, מתרוצץ על הבמה בלבוש לבן, דמות כמעט מלאכית שמחזירה את הקהל לימים של ילדי הפרחים. תחושת חופש ופריחה ממלאת את החלל, בעודו מפלרטט עם הרוקנרול של שנות ה-60 ומעניק חיים חדשים לקלאסיקות ישנות. לצד להקה מרעננת ועיבודים ייחודיים, הוא לא מפסיק להפתיע – משחק עם כלי נגינה מיוחדים שמאפשרים לקולו לנסוק לשיאים חדשים ולקהל להשתגע מהצלילים.
תמיר גרינברג (צילום :ophirzim)
יש רגעים שבהם נדמה שגם הסאונד המדויק ביותר לא יכול לאלף את הקול הזה – הוא אדון לעצמו. מהרגע שגרינברג דורך על הבמה, גופו משתחרר, והוא מתמסר למוזיקה לחלוטין. אי אפשר לחזות את הגבהים אליהם הוא מטפס ואת העומקים אליהם הוא צולל, והכול בביטחון מלא.
למרות שעברו רק ארבע שנים מאז זכייתו בריאליטי, גרינברג כבר נראה כמו כוכב ששייך לבמה הזו עשורים שלמים. בנוכחותו הבימתית, בתנועה ובקולו, הוא משדר ביטחון מוחלט, עד כדי כך שהוא לא צריך להיאחז במיקרופון כדי שישמעו אותו. הוא חופשי לשחק עם קולו, לעבור בין אוקטבות ולחדור עם הצלילים לכל נים ונים. בתוך החשכה שבחוץ, המוזיקה שלו היא אור גדול.
לבוש בלבן זוהר, מבפנים ומבחוץ, גרינברג סוחף את הקהל למסע שדומה לשייט חלומי. הצלילים חורצים את קירות האקספו כמו נוף ים אינסופי – עד שהמציאות מתפרצת פנימה. אמנם התראות החדשות נשלחות לטלפונים ומזכירות לכולם שבחוץ זו עדיין 2025, אבל גם החדשות לא מצליחות להרוס את החוויה. להפך, הן רק מחדדות כמה עמוק אנחנו זקוקים לחופש שהמוזיקה מעניקה לנו.
