תחקיר "המקור" המהדהד על השרה מירי רגב חשף את תמצית הריקבון הפושה בחלקים מהממשלה ובמפלגת הליכוד.
איך רפיון של שומרי סף, שתיקת גורמי המקצוע במשרד וחברי מרכז שטובת בר־המצווה של הבן עדיפה על טובת המדינה אפשרו לפוליטיקאית ותיקה מאוד אך חסרת הישג ניכר כלשהו להשאיר אדמה חרוכה ולהשחית את אחד המשרדים החשובים בממשלה, משרד התחבורה, נרמול מפא"יניקי של פנקס כחול ליכודי.
כדי לא לפגוע בשרים כמו חיים כץ וגילה גמליאל אמנע מלהכתיר את השרה מירי רגב כמי שהמציאה את שיטת חוסר המעש, מינימום תרומה ציבורית ומקסימום ניצול משאבים ציבוריים לקידום עצמי חסר כל אידיאולוגיה.
אין לרגב, ומעולם לא היו לה, "מדיניות", "תפיסת עולם" או איזה פרויקט לאומי חשוב שאפשר לקשור בו את שמה. איך קרה שהאישה הזו היא מהעשירייה הראשונה של הליכוד ומלווה את חיינו הציבוריים כל כך הרבה זמן?
רגב אינה שרת התחבורה של ישראל, אלא שרת התחבורה של מירי רגב והליכוד, כמו בימי מפא"י המושחתים – רק מי שלצידנו יזכה שלילדיו יהיו דרכים בטוחות. כמו בעסקת שוחד בארבע עיניים, אין לאף אחד במעגל המושחת הזה אינטרס לשבור אותו. תן וקח. כך רגב התקדמה וטיפסה עם השנים תוך שרקדה כזבים לצלילי הפריפריה, המזרחים והימין שאין לה כל עניין אידיאולוגי בהם. רק לאחרונה למשל ניסתה להדיר את רגליו של יו"ר הכנסת, סמל שלטון, גם מזרחי, והכל כדי להאדיר את שמה שלה בטקס שעליו השתלטה ממניעים אלו בלבד.
זה לא רק רגב. זו נציבות שירות המדינה הנרפית שבתחילה פסלה בצדק את מנכ"ל משרד התחבורה כוכב התחקיר ואז חזרה בה. אלה עובדי המשרד הבכירים שרואים את הנעשה, או ליתר דיוק את שלא נעשה, ונמנעים ממעשה הגבורה של המקור העיתונאי של רביב דרוקר ואינם פונים לתקשורת כדי שהציבור יידע.
בימי הרפורמה המשפטית אמרו המשפטנים השמרנים שהובילו את הרפורמה כי אין מה לדאוג, פוליטיקאי כפוף למרותו של דין הבוחר ומי שייכשל יוצא מהמערכת. אלא שבחירות פעם בארבע שנים, על שאלה אחת או שתיים מרכזיות הרות גורל, לא רק שאינן מנפות את הפוליטיקאים הפוגעניים, אלא שלמעשה הן מפלטם של הנבלים.
מי ידבר בעוד שנה על הפקקים והשחיתות לכאורה של רגב כפי שמראה התחקיר, כשהשאלה היא היום שאחרי ברצועת עזה? אני עדיין בדעתי כי היועצת המשפטית לממשלה התנגדה בעוצמה רבה מדי לחקיקת צמצום עילת הסבירות, אולם אחרי צפייה בתחקיר על רגב ברור יותר מתמיד מדוע עשתה זאת.
