בזמן שבארצות הברית, הנשיא טראמפ שוקל לבטל ולסגור את משרד החינוך בממשל. ואצלנו? מורים ומנהלים טוענים שוב ושוב שהם מרגישים שכבר אין דרך לתקן, שצריך לסגור את מערכת החינוך בכלל ואת מטה משרד החינוך בפרט ולהקים אותה מחדש.
שנים סיפרו לנו שהריכוזיות של משרד החינוך בישראל חשובה כדי למנוע הפרטה של מערכת החינוך שרק תגביר פערים. מטה משרד החינוך הביע לאורך כל הדרך חשדנות וחוסר אמון ביכולת של הרשויות והמנהלים לטפח את כלל התלמידים בצורה שוויונית, ללא הפיקוח הצמוד מטעם המטה והמחוזות. אבל 72 שנה אחרי שחוקק חוק החינוך הממלכתי שביקש לקדם מערכת חינוך אחת עם ערכים משותפים ומתוך שאיפה לקדם שוויון, אפשר להודות שנכשלנו.
מערכת החינוך של מדינת ישראל, על ארבעת זרמיה מגבירה קיטוב בין אזרחי ישראל ומרחיבה את חוסר השוויון והפערים וזאת למרות הריכוזיות הגבוהה.
מה כן הצליח לעשות מטה משרד החינוך? בעיקר ליצור נתק. ניתוק עמוק ומשמעותי בינו לבין השדה החינוכי של בתי הספר והגנים עליו הוא אחראי.
השדה החינוכי נאנק כבר שנים תחת גל של משברים חיצוניים ופנימיים למערכת: הקורונה, המלחמה והטראומה הקולקטיבית שהביאה איתה. לצד קושי בהתמודדות עם ריבוי הרפורמות, משבר החוסר בהון האנושי, קבעון פדגוגי ועוד.
מטה משרד החינוך במציאות שכזו היה צריך לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לשרת את השטח, לתמוך ולתת להם את כל הפלטפורמות והמשאבים כדי להתמודד עם המשברים הגדולים והמציאות הקשה.
אך בפועל, כשמתבוננים על המהלכים המרכזיים שמוביל משרד החינוך, תהליך החזרה של מערכת החינוך בצפון, חודש הבינה המלאכותית ועוד, כל אלו נותנים תחושה לאנשי ונשות החינוך, שמי שאמורים להוביל את המערכת לא מבינים מה קורה באמת והם נאלצים לשחק משחק כפול שמצד אחד מתמודד בגבורה, באומץ וביצירתיות עם האתגרים האמיתיים בשטח ומצד שני נאלץ לשחק את המשחק ולרצות את דרישות המטה ממנו. התנהלות כזו מגבירה את תחושת הניתוק, הניכור וחוסר האמון בין השדה החינוכי לבין מטה משרד החינוך.
אז למה אנשי ונשות החינוך זקוקים עכשיו ממי שמובילים אותם? ראשית, הם זקוקים לשקט. כדי לקדם את הריפוי של המערכת צריך להשתיק את כל הרעשים. בלי תכניות גדולות שעושות בעיקר רעש. עצירה של תהליכי הערכה מיותרים שרק יוכיחו את מה שכולנו כבר יודעים, שהחינוך של ישראל במשבר. יצירת יציבות, בטחון, תחושת גיבוי, אמון ורוגע בתוך המערכת.
שנית, לחזור אל הרכיב האנושי ולשים אותו במרכז. הכוח, המשאבים, הסמכות והאחריות צריכים לעבור לאנשי השטח שמבינים בצורה הכי טובה את האתגרים והם היחידים שידעו לתת להם את המענה המותאם ביותר. רק המנהלים והרשויות ידעו לכוון את התקציבים והכלים בצורה המתאימה והמדויקת ביותר. כך שרק הם יכולים להוציא את המערכת מהבוץ ולהחזיר את האמון של ציבור ההורים במערכת החינוך.
ומה עם מטה המשרד? יש לו תפקיד מאד חשוב. תפקידו הוא להתוות אסטרטגיה למערכת החינוך. אסטרטגיה ארוכת טווח, שאינה כפופה לדרג פוליטי המכניסה מצפן ברור למערכת החינוך כולה, על כל זרמיה. תכנית אסטרטגית שכזו תציב למערכת מטרות ויעדים לטווח קצר ולטווח ארוך. לצורך כך יש להקים מועצה חינוכית לאומית שתייצג את מגוון המגזרים בחברה ותדאג לסמן לנו עתיד של מערכת חינוך משותפת המקדמת לכידות ואמון.
אבל את הדרך להגיע אל אותן מטרות, ואת כל המשאבים והסמכויות להגשמתן, צריך לתת לאנשי החינוך לתכנן וליישם באופן המתאים ביותר לקהילות ולתלמידים שאותם הם מובילים.
ד"ר גלי נהרי היא ראש הנהגת המורים בתנועה "הרבעון הרביעי". לשעבר סמנכ"לית משרד החינוך
