"נתמוך בכל סיוע לחקלאים, אבל לא על חשבון גברת לוי מחדרה, ולא נסכים שהתעריף למשקי הבית יעלה", זעק שר התשתיות אלי כהן השבוע בוועדת הכלכלה, במצג מלא פאתוס של מלחמה על צדק והוגנות, בעיצומו של דיון על תיקון חוק המים. מי שזה עתה הצטרף לדיון יכול היה לטעות ולחשוב שהנה, כך נראה מי שנלחם על טובתו של הציבור, ששומר על האזרח הקטן מפני יוקר המחיה.
אלא שקלישאות לחוד ומציאות לחוד. משק המים בישראל מתנהל כמשחק סכום אפס: תקציב רשות המים למימון תשתיות המים נסמך רק על הכנסות מהצרכנים. עכשיו יריבו ביניהם הצרכנים מי ישלם יותר, מי על חשבון מי, וככל שיעלה הצורך בתשתיות התפלה, טיהור, איגום והובלה, יעלה תעריף המים ויתגבר מחול השדים – אלה נגד אלה.
כל עוד הצרכנים השונים במשק, הביתיים, החקלאים, והתעשיינים, מתקוטטים אלה באלה, לא יעסקו בבעיה האמיתית, שאינה בעדיפות צרכן אחד על משנהו, אלא בתפיסה שעל פיה מעוצב המנגנון: משק המים הסגור הוא טעות תפיסתית חמורה שעומדת בניגוד להיגיון האחריות של מדינה על צמיחה והתפתחות. כהן בסך הכול ממלא את תפקידו במחול השדים של הפופוליזם ומלחמת הכול בכול שנגזרת מהיגיון "המשק הסגור" שנכפה על משק המים בישראל.
יוצרים זהב מפסולת
ככל שגדלה האוכלוסייה גדלה צריכת המים, צריך להתפיל ולטהר יותר מים ויש צורך בבנייה ותחזוקה של יותר תשתיות. כל אלה עולים לצרכנים ביוקר. יותר אנשים שמתקלחים, מדיחים כלים והולכים לשירותים, משמעם יותר מי קולחין – ביוב שצריך להיפטר ממנו. שתי האפשרויות העיקריות הן הזרמת מים לים או שימוש חוזר. ההזרמה לים כרוכה בעלויות טיהור גבוהות, ששקולה להזרמת כסף לים. שימוש חוזר משמעו טיהור חלקי והשקיית שדות ומטעים חקלאיים, ששקולה ליצירת זהב מ… פסולת.
גדילת האוכלוסייה מציבה אתגר נוסף בפני המדינה: יותר אנשים שצריך להאכיל. הגדלת כמות המזון המיוצרת בארץ הולכת ונהיית קשה יותר ויקרה יותר. אחד המצרכים הנחוצים ביותר לגידול מזון טרי הוא מים. ישראל נחשבת כיום לשיאנית השימוש במים מושבים בחקלאות. יותר מ-60% מהתוצרת הטרייה בישראל מושקית במים מושבים. יותר מים משמעו הגדלת היצע הירקות והפירות, שמשמעו יותר מזון טרי במחיר סביר לאותה גברת כהן מחדרה שבשמה זועק שר האנרגיה.
על פניו, נראה שפיצחנו את השיטה. הפתרון לשתי הבעיות, סילוק הקולחין והגברת ייצור המזון, מוגש על מגש כסף. שימוש במים מושבים הוא win-win. אלא שאת הביוב הזה צריך לטהר ברמה בסיסית, להוביל בצינורות ולתחזק בריכות אגירה שיאפשרו להשתמש בו לאורך השנה.
את כל אלה צריך לממן איכשהו.
כאן נכנס הקאץ' של המשק הסגור. כיצד נממן את התשתיות שיאפשרו את החיסכון האדיר הזה לכולנו? לפי תפיסת משק המים הסגור, העלאת תעריף המים השפירים לצרכן הביתי תאפשר פיתוח תשתיות, אך היא מקוממת את שר האנרגיה ואת גברת כהן מחדרה שיוקר המחיה מעיק עליה. גם העלאת תעריף המושבים לחקלאות תכניס יותר כסף לקופת רשות המים, אבל תתגלגל בסופו של דבר לכיסה של גברת כהן, בהתייקרות המזון. בדרך יפלו גם החקלאים שעבודתם תהיה פחות ופחות כדאית. אז מי ישלם? בנון ישלם?
התוצאה: כבר יותר מעשור מדינת ישראל משקיעה כסף בטיהור מים ושופכת אותם לים כי אין מספיק מאגרים לאגירת מי הקולחין. המאגרים הקיימים לא טופלו ותוחזקו כבר שנים בגלל היעדר תקציב ולכן ממלאים אותם חלקית בלבד. רשות המים לא מצליחה לבצע תיקון תשתיות המים והקמת תשתיות חדשות כבר עשור, רק בגלל מצוקה תקציבית.
בין חשבון לחזון
כך מוצאים עצמם שרי האנרגיה והחקלאות מתקוטטים ביניהם כמו ילדים מתבגרים שאבא הניח לפניהם פרוסת לחם והצהיר: זה מה יש, תסתדרו ביניכם. רוצים עוד אוכל? הגדילו את הקופה בעצמכם, או לכו לפשוט יד. אוי לו להורה שינהג כך בבניו, שאף אם יזכו להגיע לבגרות, יפנו לו עורף. אוי לה למדינה שיעדיה מסתכמים בשורת חשבון המים של גברת כהן מחדרה. לא יהיו לה לא תוחלת, לא עתיד ובוודאי שלא תהיה תכלית ראויה לקיומה.
מדינה שכלל האסטרטגיה שלה מכוונת לשורת הסיכום של חשבון המים או חשבון המכולת של גברת כהן נדונה לכישלון. החשבון החודשי לעולם לא יהיה בסיס לחזון, לא ברמת משק הבית ובטח שלא ברמה הלאומית. מדינת ישראל התמודדה עם אתגרים לא צפויים: כשהיה צריך לספק מי שתייה לריכוזי אוכלוסייה גדולים ומי השקיה ברחבי הארץ, רתמה המדינה את משאביה והקימה את המוביל הארצי. כשהיה צורך לקלוט גלי עלייה העמידה המדינה משאבים לפיתוח, דיור, חינוך ותעסוקה. כשהחליטה המדינה להציב את העצמאות והיציבות הפיננסית כמטרה, העמידה משאבים לביסוס הייצוא והפיתוח הטכנולוגי כקטר כלכלי למשק. כך היה גם כשנדרשה התיישבות בנגב, הגנה על הגבולות, וגם במלחמות.
האם יעלה מישהו על הדעת להפוך את משק התחבורה למשק סגור? כל כבישי הארץ יהפכו אז לכבישי אגרה, תחזוקתם תהיה תלויה בהכנסות מדמי מעבר והצבת תמרורים ורמזורים תותנה בהכנסה מספקת. מישהו מעלה על דעתו שפרויקט אדיר ממדים כמו המטרו בגוש דן, הפרויקט הגדול ביותר שיבוצע בעולם המערבי בשנים הקרובות, היה קורה לולא הוזרם אליו כסף ציבורי בעקבות החלטה אסטרטגית של מדינת ישראל? אם יוכרז משק התחבורה בישראל כמשק סגור אפשר לשכוח מנגישות הפריפריה למרכז, קידום מוביליות חברתית וכלכלית ופיתוח תעסוקה, תעשייה ותרבות ברחבי המדינה.
תשתיות הן כלי לצמיחה ולא רק שירות שמספקת המדינה לאזרחיה. צינורות מים וגז, כבישים, מסילות ברזל ורשת החשמל הם עורקי החיים של המדינה. יש לפתח אותם על פי חזון וסדרי עדיפויות לאומיים ולא על פי הכנסות. מעט מאוד חזון ואחריות גילתה ממשלת ישראל בעשורים האחרונים, אך בבסיס החלטת הממשלה להגדיל את התוצרת החקלאית המקומית ב-33% עד 2035 עומד חזון של עצמאות ואחריות על ביטחון המזון הלאומי. בהיבט האסטרטגי יש לה משמעויות בסדר גודל של המוביל הארצי ופרויקט המטרו. כדי להאכיל את כל האזרחים בשנים הקרובות נדרש לא פחות מפרויקט לאומי. את זה אי אפשר לעשות כשתשתיות המדינה כלואות בלופ בלתי אפשרי של "משק סגור".
באוצר ממשיכים להתבצר
פריצת הסכר של משק המים הסגור היא הכרח. את היוזמה לכך מובילים כעת יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן יחד עם ארגוני החקלאים, בתיאום עם משרד החקלאות. ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה השבוע לקריאה ראשונה הצעות לתקן את חוק המים בנוגע לקביעת תעריף המים לחקלאות, של ח"כ אלון שוסטר (המחנה הממלכתי), ח"כ משה גפני (יהדות התורה) וח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית).
התיקון לחוק המים שהם מקדמים בחודשים האחרונים מגדיר שיקולים בני קיימא לקביעת תעריפי מים הגיוניים לחקלאות שתואמים את יכולת התשלום של החקלאים ויסייעו להשיג את היעדים האסטרטגיים לביטחון המזון. קביעת התעריפים תתחשב בסוג המים, אזורים נעדרי חלופת מי קולחין, אזורי עדיפות לאומית ואזורי קו עימות. התיקון לחוק כולל גם הוספת שני נציגים ממשרד החקלאות למועצת רשות המים ומנגנון קבלת החלטות שיכלול הסכמות בין שר החקלאות לשר האנרגיה, גישור בוועדת הכלכלה של הכנסת והכרעת הממשלה בעת הצורך.
הבשורה הגדולה נוגעת להפחתת תעריף המים המושבים לחקלאות והמים השפירים להשקיה באזורים נעדרי חלופה שתתבצע במספר פעימות ל-0.8-0.7 שקלים לקוב. תוספת התקציב לצורך השקעה בתשתיות להולכת מי קולחין תגיע מתקציב של 1.2 מיליארד שקלים שתקצה קק"ל במהלך העשור הקרוב, בפריסה של 120 מיליון שקלים לשנה. הסכום יוקצה בתנאי שיעבור התיקון לחוק המים במלואו ובתנאי שמשרש האוצר יקצה אף הוא סכום זהה. 10% מהתקציב יוקצה בכל שנה על פי תוכנית השקעה של רשות המים.
אפילו מקור תקציבי להשקעה הוצע בדיון: משרד החקלאות נמצא בימים אלה בהליך מול האוצר לארגון מחדש של הקריה החקלאית בראשון לציון, כולל מכון וולקני, לצמצום שטח הקריה והקצאת קרקעות לבנייה. ופוטנציאל ההכנסה מהקרקעות שהמשרד יוכל לשחרר מוערך ב-30 מיליארד שקלים. לדברי שר החקלאות אבי דיכטר אומנם יידרש סכום משמעותי לארגון הקריה מחדש, אך כעת עומדת בפני משרד האוצר אפשרות לייעד חלק מההכנסה להשקעה בתשתיות למים מושבים. דיכטר פנה בנושא לשר האוצר.
באוצר מתבצרים בטיעונים הרגילים. עידו מור, רכז סביבה ומים באגף התקציבים במשרד האוצר חזר והדגיש בוועדת הכלכלה: "הממשלה תצטרך להציג מקור תקציבי לכל תקציב תוספתי שייכלל בחוק. אם צריך קיצוץ רוחבי בשביל זה, זה דבר שהממשלה תצטרך להחליט עליו. כרגע בתקציב המדינה המתוכנן לשנים הקרובות אין תקציב מתוכנן תוספתי לזה".
"ככל ששר החקלאות רוצה לסבסד מים לחקלאים, שיעשה זאת, אבל לא מתעריף המים", אמר מור. בנוגע לתוספת תקציב מפינוי קרקע, אמר מור, אי אפשר להתחייב על כך מראש. "מובן שאנחנו באוצר שמחים על פינוי כלכלי, אבל אי אפשר להעמיס על פינוי כלכלי פוטנציאלי דבר שלא קשור ישירות לפינוי ולא בטוח ששר החקלאות רוצה לחכות עד שיכנס הכסף".
