הָעוֹלָם נֶעְצַר בַּשִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר, מָה שֶׁנִּשְׁבַּר, לֹא יִבָּנֶה בִּלְעֲדֵיכֶם. רוּחוֹת קָשׁוֹת שָׁבְרוּ אֶת לִבֵּנוּ, כָּל הַזְּמַן אֲנַחְנוּ מְחַכִּים לָכֶם", שרה בקול עוצמתי, רגיש ומצמרר אסתר שמיר את שירה החדש, "עוד נשימה אחת", שיצא השבוע. את מילות השיר היא כתבה והלחינו והפיקו מוזיקלית שמוליק ורועי נויפלד, כשהיא מגדירה אותו כ"שיר תפילה לשובם של החטופים".
קשה שלא לדמוע מהמילים החותכות כתער, ובעיקר קשה שלא להצטרף לשמיר בתפילתה זו. "זה שיר שכתבתי בכוונה מיוחדת למשפחות החטופים, לבקשתו של יעקב גלעד, והוא גם יעץ לי לפנות לשמוליק ולרועי נויפלד, והם הלחינו את זה ביחד, מנגינה שממש הרעידה לי את הלב", מספרת שמיר. "במשך הרבה שבועות חיפשנו מי ישיר את זה, כי אני כרגע לא אומן מופיע, ורצינו שזה יהיה אחד האומנים הגדולים והאקטואליים, אבל מצד שני לאור העוצמה של האמירה החלטנו שאני אשיר את זה, נכנסתי לאולפן של שמוליק ושרתי את זה. התוצאה די הפתיעה אותי".
הפתקים כתבו את עצמם
לאורך כל הקריירה דאגה שמיר לתאר בכתיבתה, ביצירתה ובשירתה את המציאות הישראלית מנקודת מבטה האישית, כך עשתה גם מתחילת המלחמה הנוכחית. "כבר בשבוע הראשון של המלחמה הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו, אז נזכרתי בשיר שלי 'שלא תדעו עוד צער' (2003) וחידשתי אותו יחד עם דני בסן", היא אומרת. "בהמשך, כשהופעתי בקבלת שבת בפני משפחות החטופים ביבנה, נזכרתי בשיר 'אלי, אלי' ('הליכה לקיסריה'), שהוא שיר תפילה יותר חילוני ישראלי, ואמרתי לעצמי שהייתי רוצה שיהיה שיר כזה שאנשים ישירו אותו, אז כתבתי עליו את המילים 'חזרה הביתה', תפילה לחזרת החטופים. בהמשך היה גם שיר שכתבתי בשם 'נר לתצפיתניות', שהולחן על ידי עמירן דביר והוא וארקדי דוכין שרו אותו ביחד בביצוע נהדר".
במקביל, החלה שמיר לפרסם בעמוד הפייסבוק שלה פתקים בכתב יד שבהם כתבה באמצעות שירים את כל שעל לבה בתקופת המלחמה. "ב־7 באוקטובר כל האסימונים ירדו לאט־לאט, אבל הראש, הלב, הגוף והנפש לא עיכלו את מה שקורה", היא נזכרת.
"בכל שעה ובכל רגע האסון הלך והתעצם, נפשי לא ידעה להכיל את כל זה, הרגשתי שאנחנו באסון שבלתי ניתן לתפוס אותו, וכמובן כל העם שלנו חש כך, והרגשתי שאני רוצה לעזור במה שאפשר. הכלי היחידי שהופיע באופן די מפתיע היו הפתקים שכתבתי על רגשותיי ועל המלחמה החל מ־28 באוקטובר 2023. ברגע שהועלה הפתק הראשון, הוא נעשה ויראלי ואנשים שפגשו אותי ברחוב דיברו איתי עליו. באותו רגע הבנתי שיש לי פה אפשרות להיות קול של האנשים שבטראומה ובעצב, והרגשתי שיש לי את היכולת להגיד בבהירות, בכאב, בזעם ובעוצמה את כל מה שאנשים חווים. המעניין היה שפשוט הייתי לוקחת את הנייר, כותבת בכתב יד ושתי דקות אחרי זה הייתי מפרסמת את זה, וכשהשיר היה נכון, היה עובר בי גל תחושה של חיבור וכאב אבל אותנטי, ולא היה אכפת לי שיש שגיאות או שיש דברים שאינם בעברית, לא התעסקתי בכלום אלא ישר פרסמתי מה שכתבתי מהלב, למעט אולי כמה פתקים שהרגשתי שהם כואבים מדי אפילו בשבילי. לא באתי להכאיב – באתי לתמוך, לנחם, להבהיר ולהיות קול".
להרבה אומנים לוקח זמן לעבד את חוויות המלחמה לתוך היצירה שלהם. מתי את הרגשת שאת מסוגלת לכך?
"השירים כתבו את עצמם מבלי לחשוב. חלק מהם בכלל לא הופיעו כשירים אלא כפתק, וחלק התגבשו כשירים. זה כמו מישהו שיודע שיש מישהו אחר שזקוק למים באיזשהו מקום ופשוט נותן לו את זה וזהו, בלי הרבה חשבונות או ביקורת עצמית. אותנטיות כזאת. לא היה לי חשוב איך אני מצטיירת או נשמעת, אלא היה לי מאוד ברור שמה שהשירים האלה נותנים והדרך שבה הם יוצאים אוספים את כל יכולות הכתיבה שלי לאורך השנים והבנת נפש האדם, הכל התנקז לתוך השירים האלה. זה גם ניחם אותי, כי הרבה פעמים אני עייפה מדי בשביל לעשות דברים אחרים, והבנתי שבכתיבה אני מגיעה להמון אנשים, גם אם אני לא רואה אותם בעיניים".
הפתקים הללו גובשו לספרה הרביעי והחדש של שמיר "פתקי מלחמה" (בהוצאת אשכולות פואטיקה), המקבץ את כל מה שכתבה כמעט מדי יום עד עתה ויוצא לאור בימים אלה. "אחד הדברים שהתקופה הזו מלמדת אותנו זה שקורים דברים שהם מעבר לשליטתנו ושאנחנו לא מבינים, ואני חושבת שכל אדם צריך להקשיב לצו לבו, גם אומנים וכל אדם אחר קם בבוקר ועושה את הדבר שהוא צריך לעשות", היא מסבירה.
"חלק יוצאים לרחובות וחלק לא. אני מאמינה שמתישהו, כשנגיע להכרה שהערכים של הומניות וערך חיי האדם והרעות הם החשובים ביותר – נתעסק פחות במה שהבנאדם השני עושה ויותר בתרומה שלנו. כמובן שהייתי רוצה שכולנו נתמוך במשפחות החטופים ונזעק את זעקתן כמו שהרבה אנשים עושים. יש אנשים שאני רואה שהכאב שיתק אותם והם לא מסוגלים לצאת מהבית, ויש אנשים שרואים במלחמה, בחורבן הזה, ניצחון. לכאלה אנשים אני לא יודעת איך להתחבר. אני מפחדת מהרגע שנראה את כל הזוועה שקרתה גם אצלנו וגם בעזה. בסופו של דבר אנחנו בני אדם".
"השבוע נפלו ביום אחד חמישה חיילים, זה בלתי נתפס. אלמלא היינו במצב המשונה שבו אנחנו נמצאים, סוג של קהות חושים ואזעקות בלילה – היינו עוצרים הכל ומורידים את הדגל. זה בלתי נתפס שיש כל כך הרבה משפחות שמצטרפות למעגל השכול ואנחנו ממשיכים כרגיל כי אין לנו ברירה אחרת, וזה שם אותנו במקום מאוד מוזר. לצערי זה לא הופך להיות מרכז היום שלנו. כמה חללים יש למלחמה הזו, וכמה חשוב שנעצור הכל ונמצא דרך אחרת. הרסנו מספיק, ניצחנו מספיק, החטופים צריכים לחזור, והחיילים צריכים לחזור בשלום הביתה".
סיפרת לא פעם על המראות הקשים שראית במהלך ההופעות במלחמת יום הכיפורים במסגרת להקת הנח"ל. המלחמה הנוכחית הציפה בך את החוויות הללו?
"אין ספק שבהתחלה המלחמה הזו הציפה בי את מלחמת יום הכיפורים. שבוע לפני 7 באוקטובר הופעתי בהבימה במופע משירי מלחמת יום הכיפורים ובכיתי על הבמה כי הדחקתי את זה, כמו הרבה מבני דורי, ופתאום שבוע אחרי זה פרצה המלחמה ואמרתי לעצמי 'אלוהים ישמור, זה פי אלף יותר גרוע'. מה שקורה עכשיו, ההתעלמות ממשפחות החטופים וחוסר האמפתיה כלפיהם זה בלתי נסבל".
"אני רק בשוליים"
שמיר, שבשבוע הבא תציין את יום הולדתה ה־70, חתומה על קלאסיקות כמו "עברתי רק כדי לראות", "במקום הכי נמוך בתל אביב", "חזקה מהרוח", "אמצע ספטמבר", "תמונה שבורה" ו"גחליליות", שחלקם ביצעה בעצמה ואת חלקם כתבה עבור אחרים. ברזומה שלה עבודה עם מיטב האומנים, מהאקס המיתולוגי ושותפה לעשייה המוזיקלית אפרים שמיר, וגם אריק איינשטיין, יהונתן גפן, שלמה ארצי, יהודית רביץ ועד גלי עטרי, יהודה פוליקר, ריטה, ירדנה ארזי והראל סקעת.
"אני שלמה עם כל מה שעשיתי, ואני יודעת שעשיתי הכי טוב שאפשר, ותמיד בחרתי באפשרות שקיימת בשבילי", היא אומרת. "אני מאמינה שדרך האפשרות הזו הגורל לוקח אותך למסלול שבו את צריכה להיות. בסך הכל הדרך שלי די מעניינת, קודם הכתיבה, ההלחנה והשירה, אחר כך העיסוק בטיפולי נטורופתיה ופיתוח שיטת 'קול הרוח', שהייתה מקור ליצירה מדהימה, ותוך כדי זה החזרה לעוד שלושה אלבומים, כתיבה להרבה זמרים וזמרות, שזה תמיד חשוב לי, ופתאום פיתחתי את נושא הציור והתערוכות שהצגתי בו. אני מסתכלת בהשתאות על הקריירה שלי".
על אף הרזומה העשיר וזכייתה ב־2023 בפרס מיוחד מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומתה למוזיקה ולתרבות הישראלית, שיריה החדשים לא זוכים להשמעות, דפוס קבוע במחוזותינו בכל הנוגע ליחס לאומנים ותיקים. "מה שקורה ברדיו זה שבאמת נחמד שמשמיעים הרבה שירים שלי", היא אומרת.
"מצד שני יש המון שירים שנעלמו, ואני נזכרת בלהיטים שהיו לי כמו 'דבר איתי', 'עד הסוף', 'קלף חזק' ו'המלך עירום', שלא מושמעים, שלא לדבר על שלושת האלבומים האחרונים שבקושי משמיעים מהם את 'גחליליות', אבל אני מבינה את זה, יש כל כך הרבה זמרים, ואני מסתכלת על 'הכוכב הבא לאירוויזיון' ועל הזמרים שיוצאים משם. אני מתפעלת מיכולת השירה המדהימה שלהם. יש כותבי שירים מדהימים. זה לא יתואר כמה כישרונות ויצירתיות יש בארץ, ואני שומרת לעצמי את הפינה של הגברת הזו שכותבת שירים לעצמה ומנסה לבטא דברים. אני לא כל כך בתוך התעשייה, אלא משתמשת בשירים האלה לבטא את עצמי ואת מה שקורה סביבי. זו לא העבודה שלי מבחינה כלכלית, להפך, אני רק משקיעה בזה כסף. אני בשוליים, ואני מקווה שהשירים והספר שלי יעברו מפה לאוזן".
מאז ומתמיד היא לא חששה להביע מחאה פוליטית וחברתית. "התגובות שלי למה שקורה בארץ תמיד קיימות, וזה לא קשור לשלטון כזה או אחר אלא לתחושה של בוגרת מלחמת יום הכיפורים ובוגרת הדור הזה שידע מלחמות, והדבר הכי חשוב היה למצוא דרך לדיבור ולשלום", היא מסבירה.
מה את חושבת על אומנים שחוששים להביע דעה פוליטית? את מרגישה שאת משלמת מחיר על דעותייך?
"אנחנו חיים במדינה מאוד סוערת ויצרית, וכשאת מפרסמת משהו, את לא יודעת אם את מדברת עם בנאדם או עם בוט, אז את שמה עור של פיל. אני חושבת שהמטרה של השבת החטופים ושתהיה פה מדינה דמוקרטית ושוויון, ושהמלחמה תיגמר כדי שנוכל לחיות פה – כל כך חשובה, שכל היתר זה רעש שולי. אני חושבת שאם בנאדם לא פועל ולא עושה הוא משלם מחיר יותר כבד, כי אדם צריך להיות שלם עם עצמו. מצד שני יש כל כך הרבה תגובות טובות ופותחות את הלב, אנשים שמתחברים ומגלים אהבה ואחווה וטוענים שהשירים הקטנים שלי פותחים להם את הבוקר ומחזקים אותם ומהווים קול זעקה שהם לא מצליחים להביע, וזה נותן להם דקה אחת של שקט ונחמה – אני די מבורכת מהבחינה הזו".
ואם בהתבטאויות עסקינן, מה את חושבת על התבטאויותיו האחרונות של הגרוש שלך, אפרים שמיר?
"הכי לא בא לי לדבר על אפרים, אז אני לא רוצה להתייחס לשאלה הזו".
איך את עם גיל 70?
"הבת שלי רצתה לעשות אירוע ולשמוח, אבל אמרתי לה שאני לא רואה שאני יכולה לשמוח בתקופה כזו, אבל כן אחגוג עם השיר החדש והספר החדש שלי".
מה אפשר לאחל לך לעשור הקרוב?
"אני רוצה להמשיך ליהנות משתי בנותיי המדהימות, אילי ואורי, שלושת נכדיי וחתניהן של הבנות. אני מרגישה שיש סביבי בועה משפחתית של אהבה והלוואי שלכולם יהיה".
