"היא כוח טבע", כך מתארת שורדת השבי, עמית סוסנה, את לירי אלבג, בריאיון הראשון שלה בעברית ששודר אמש (שלישי) ב"עובדה". לסיפור המדהים על לירי עוד אחזור, אבל האמת, שאין תיאור טוב יותר שאני מצליחה למצוא לסוסנה בעצמה.
עמית סוסנה היא בעצמה כוח טבע. זה ברור מסרטוני החטיפה שבהם היא נראית נאבקת במחבלים ומכשילה את רגליה בכוונה. זה ברור מהרצון שלה, כך היא מספרת, לשחזר בסביבה טיפולית את מה שהרגישה באותם רגעים כדי להכיר יותר טוב את עצמה.
נאבקה במחבלים כל הדרך – תיעוד חטיפתה של עמית סוסנה (צילום: חדשות 12)
את מסכת העינויים והתקיפה המינית שעברה, תיארה סוסנה בעבר בריאיון לניו יורק טיימס וגם על במת עצרת האו"ם, אבל בריאיון אתמול היא סיפקה לא רק פרטים קשים אלא משהו נדיר הרבה יותר: הצצה לתהליך של החלמה.
לסוסנה חשוב "לא להיות נערת הפוסטר" של התקיפות המיניות, ובכל זאת היא בוחרת להיחשף. בהמשך הריאיון היא גם חושפת את תחושת האשמה שהיא מסתובבת איתה, החשש שהחטופות שנשארו מאחור יחשבו שהיא לא עשתה מספיק בשבילן הוא שמניע אותה.
כשהיא תיארה את האשמה שהיא חוותה בשבועות הראשונים לאחר השחרור, פתאום הבנתי כמה מטורף ציר הזמן שהיא מתארת. להיות במקום שבו היא נמצאת, ולהיות מסוגלת לספר את הדברים בצלילות שבה היא מספרת, כשהיא שנה וקצת אחרי השחרור מהשבי – זה בהחלט מרשים.
היא, כמו שורדי שבי רבים אחרים, אני מניחה, היו מעדיפים לצלול לפרטיות שלהם אחרי השחרור ולשקוע בתהליך הארוך והמייגע של ההחלמה. כשגלעד שליט שוחרר משבי חמאס ב-2011, ישראלים רבים התקוממו על כך ש"הילד של כולנו" צלל חזרה לאנונימיות שממנה הוא בא. אבל החטופים ששוחררו או חולצו במלחמה הנוכחית לא יכולים להרשות את זה לעצמם.
אבל האשמה הזו שהיא מדברת עליה, שמובילה שורדים רבים לאקטיביזם, היא הרבה יותר מוחשית עבורה. הם מרגישים חובה אדירה להיחשף, על כל המחיר הכבד והמורכבות שבחשיפה, עבור מי שנותרו מאחור בגיהנום ומחכים שיוציאו אותם משם.
לכן, לא אקשור בשמה של עמית תארים וסופרלטיבים כמו "אמיצה" ו"אשת ברזל" שעלו לי במחשבה ראשונה. כי במחשבה שנייה אני לא יכולה להתחמק מהמחשבה שכנראה שאין לה ברירה. וזוהי ההמחשה הטובה ביותר לאמירה שעד שלא יושבו כל החטופים, השיקום האמיתי לא יתחיל.
ימי חסד
חטופים ששוחררו זוכים לרוב לתקופת חסד, שבה הם נהנים מהפרטיות שלהם, אבל לא עובר זמן רב לפני שהם הופכים (ברצונם, או שלא) לכוכבי מדורי הרכילות. עם ישראל, שפילל לשובם בדרך כזו או אחרת, פיתח עם אותם חטופים מערכת יחסים פרה-סושיאלית, שדומה למערכת יחסים של מעריצים כלפי אמנים או בימינו – אינפלואנסרית. ובחסות הדחיפות להשלים את עסקת החטופים, עם ישראל גם מקבל את ליטרת הבשר המציצנית שלו לחיים שאחרי עזה.
אבל חשוב לזכור, שבניגוד לאמנים ומשפעיני רשת בשקל, החטופים שחזרו לא בחרו שהשם שלהם יהיה מוכר בכל בית. ואל לנו להתבלבל, הריאיונות הכואבים האלו, שהופכים את הבטן וגם מספקים יצר סקרנות טבעי ואנושי, אינו התשלום שאנחנו זכאים לו כי פיללנו לשובם. זהו החוב שהם מרגישים מחויבים לתת, עבור מי שנותר מאחור.
חשוב לזכור את זה במיוחד בעיתוי הנוכחי, בעיצומה של עסקת החטופים, במסגרתה חזרה גם התצפיתנית לירי אלבג שעולה באחד הסיפורים של סוסנה. מהרגע שבו לירי נחתה בארץ, אי אפשר היה להתעלם מהאנרגיות שלה והיא כבשה מייד את תשומת הלב הציבורית. ועכשיו, אחרי שלירי בבית, סוסנה חושפת שלירי הצילה את החיים שלה בשבי.
על העינויים שעברה, כאשר מחבלי חמאס חשבו שהיא קצינה בכירה, היא סיפרה בעבר בפירוט, ועכשיו נוספת פיסה נוספת לפאזל: לירי היא זו ששאלה את עמית אם היא רוצה שהן יעבירו מסר להוריה, למקרה שהמחבלים יממשו את איומיהם וירצחו אותה. והיא גם הייתה זו ששכנעה אותם שעמית היא אזרחית ולא קצינה בכירה.
אין ספק שעכשיו, עוד יותר, כולם מתים לשמוע כבר מה יש ללירי לומר. גם אני אגב, נפלתי בקסמיה, אבל אני מקווה שייקח לנו עוד זמן לפני שנשמע איך זה היה מנקודת המבט שלה. אחרי שנה וארבעה חודשים שבה היא הייתה בו זמנית בידי חמאס וברשות כולנו, היא סוף סוף ברשות עצמה.
מגיע לה, ולכל החטופים והחטופות שיחזרו לבתיהם, לספר את הסיפור שלה באמת מתוך בחירה – בעיתוי הנכון בהתאם להחלמה; ולא מתוך עול של אשמת ניצולים. וזה יכול לקרות רק אם יוחזרו כל 90 החטופים, מי לשיקום ולחיים ומי לקבורה. ועד אז, לא נוכל גם אנחנו להתחיל להחלים, אבל באמת, מהשבת השחורה.
