בפאתי קהיר נחנך במלאות 16 שנים למלחמת יום כיפור מוזיאון 'פנורמת אוקטובר', המציג את "אחד הניצחונות המשמעותיים ביותר של צבא מצרים בהיסטוריה". המוזיאון, שנבנה על ידי צפון קוריאה במקביל למבנה דומה בדמשק, כולל תצוגה של שלל מלחמה, מופע אור קולי וגולת הכותרת – ציור ודגם פנורמיים של חציית תעלת סואץ על ידי צבא מצרים בפתח המלחמה (זה שבסוריה מציג את קרב קונייטרה).
המוזיאון מתואר כאתר מרשים, אבל יש פרט בעייתי לגביו: הוא מסתיים בסוף מתקפת הפתע המצרית. לא מוזכר בו שבסופו של דבר, הפלישה נהדפה וברמה הצבאית הפשוטה – מצרים הפסידה במלחמה. תוך פחות משלושה שבועות שתי אוגדות ישראליות חצו את התעלה לכיוון ההפוך, הארמייה המצרית השלישית הייתה מכותרת וצבא מצרים לא עמד בפני ישראל.
מתוך המיצג המרכזי במוזיאן פנורמת 6 באוקטובר בקהיר (צילום: פנורמת 6 באוקטובר \ ויקימדיה)
בעמוד האתר בטריפ אדוויזור הביקורות מתחלקות בין התפעמות מהתצוגה המרשימה, לבין ביקורת על מה שמכונה ה"מניפולציה המבישה" בהיסטוריה המצרית, אבל נראה שהוא די משקף את הראיה ההיסטורית הרשמית של המלחמה. בפאתי קהיר הוקמה עיר בשם '6 באוקטובר'. בספרי הלימוד המצריים מוצגת המלחמה כניצחון מצרי, ששבר את סרבנותה של ישראל, והוביל להסכם השלום – שגם הוא מוצג כהישג מצרי.
השאלה מי ניצח במלחמת יום כיפור נמצאת במחלוקת גם בישראל, אבל לא כמענה לנרטיב המצרי. מצעדי הניצחון שמתקיימים מדי שנה לא מטרידים את הציבור הישראלי כמו המחדל, המחיר הגדול שגבתה המלחמה, כישלון ההנהגה, גיוס המילואים המאוחר או שאר כשלי המלחמה. הסיפור המצרי והישראלי של המלחמה מתקיימים במקביל. הסיפור של מלחמת יום הכיפורים הוא קשה וכואב, אבל הוא סיפור ישראלי.
50 שנה עברו, וכעת נראה שישראל איבדה לחלוטין את היכולת לכתוב את הסיפור של עצמה. בבמות מאולתרות, סיסמאות בעברית קלוקלת, כלי נשק ומדי א' (שנותרו נקיים מאחר שבזמן המלחמה העדיף ארגון הטרור להילחם בלבוש אזרחי), שולט ארגון הטרור בקביעת הסיפור ללא עוררין. כל מושגי הניצחון וההפסד הישראליים נגזרים לחלוטין מאלו של חמאס.
את השליטה של חמאס בשיח הפנים ישראלי אפשר להסביר בכמה רבדים. הדבר הראשון שקרס הוא חוק אל ג'זירה. בישראל אסור לשדר את אותו, אבל כל ערוצי התקשורת העבירו בשידור ישיר את הערוץ, שקיבל בלעדיות על האירוע מטעם חמאס. גם הבקשה לא לשדר תמונות חטופים לפני שיגיעו לישראל נמחקה תוך שניה. אפשר לומר שזה מעיד על מצב התקשורת אל מול מלחמת הטלגרם הראשונה.
ברמה אחרת זה כשל מנהיגותי. נתניהו, כתפיסת עולם, נמנע מלקבל החלטות. הוא מעדיף לפעול בשיטה ניווט דינמית בניסיון לנצל הזדמנויות, תוך העדפה ברורה למצבי ביניים. יש לשיטה הזו יתרונות – בגמישות הגדולה שהיא מציעה, ויש לה חסרונות – היכולת שלה לקבוע כיוון וללכת אליו מוגבלת. מסיבה זו לא הוצגה לציבור מעולם תכנית מלאה להתמודדות עם חמאס, ואין אמות מידה אמיתיות להצלחה מלבד כוכב הצפון של 'הניצחון המוחלט', מושג נוזלי שמתחזה למוצק. במצב זה, מה שנשאר הוא דימויי הניצחון וההפסד של האויב.
ההימנעות של נתניהו וממשלתו מוועדת חקירה, והניסיון לצבוע כל בדיקה בצבעים פוליטיים, מחזקים את הבעיה. גם השאלה איך הגענו ל-7 באוקטובר הפכה לעוד זירת מאבק ציבורית ופוליטית, נעדרת עומק ואחריות.
אבל נתניהו הוא רק חלק מהתמונה. בשונה ממובארק במצרים או מנהיגי חמאס בעזה, ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולהנהגה אין בלעדיות על הסיפור. לרוע המזל, המרחב הציבורי בישראל בקיטוב וקריסה. התשובה לשאלה מה קרה במלחמה היא נגזרת של ערוץ הטלוויזיה בו צופים, והמשותף לכל התשובות הוא הרדידות שלהן. למורכבות, ניגודים, או מתחים אין מקום, גם בסוגיות המסובכות ביותר. בהיעדר משקל ותוכן, הדיון באולפנים תזזיתי, פוליטי ושטחי.
שאלת הסיפור של המלחמה היא קיומית. לעולם לא יהיה ולא צריך להיות קונצנזוס מלא על השאלה 'מה קרה', אבל חייב להיות לפחות מרחב דיון משותף על הגרסאות: מה היו ההישגים והמחירים, מה המטרות, מה האפשרויות שניצבות על השולחן. מרחב שמכיל אי הסכמות, מאבקים, נראטיבים סותרים, אבל נותר משותף. זה המרחב שקובע את הזהות הישראלית.
ישראל היא המדינה המערבית שמתמודדת עם הדילמות המוסריות, האסטרטגיות והקיומיות הקשות ביותר בעולם. למרבה הצער היא עושה זאת ברגע הגרוע ביותר בתולדותיה. המרכז הישראלי קרס. את השטח החלול ממלאים כרגע מצעדי החמאס.
