אישה צעירה מגיעה לקצה הגבול ונעלמת. לפתע, בוקע בכי מעגלת תינוקת נטושה בלב מרפאת טיפת חלב והאחות האחראית שרה (נועה קולר) מוצאת עצמה עומדת אל מול מבחן מוסרי כואב – האם לדווח למשטרה או להגשים את חלומה – להיות אימא.
אתמול (חמישי) יצא לאקרנים הסרט ״חליסה״ אותו כתבה וביימה סופי ארטוס (״עמק״) המגולל את סיפורה של שרה, אישה בתחילת שנות הארבעים לחייה המטפלת מדי יום בתינוקות במסגרת תפקידה כאחות אחראית בטיפת חלב בשכונת חליסה שבחיפה.
שרה מתעמתת בכל רגע במהלך עבודתה עם הפצע הפתוח שלה – הכמיהה להפוך לאימא אך המאבק המתמשך בגופה, שיודע בזה אחר זה טיפולי פוריות כושלים, מציב לה מחסום. בלב הסרט עומד סיפור אנושי, צובט וחשוב – אך נדמה כי הסרט מכשיל עצמו דרך הניסיון העיקש שלו לתקשר עם הצופה.
״חליסה״ מפגיש אותנו, הצופים והצופות, עם דמות מורכבת ומעניינת שמצליחה נועה קולר להפיח בה חיים ולהביא ברגישות לקדמת המסך את השבר הפנימי שלה. אך למרות שמדובר בסיפור חזק, חוויית הצפייה במהלך הסרט לא מצליחה להתרומם. מרגיש כי ״חליסה״ מונע מהצופה להתמסר למסע הרגשי שעוברת שרה, דרך עודפות ועומס באמצעים סימבולים שכמו מנסים ׳לתקשר׳ או ׳להסביר׳ את המצב בו היא נמצאת.
מכאן, מגיעה תחושה של חוסר ביטחון שמלווה את הבחירות האמנותיות של הסרט – שנגררת אל רגעים קולנועיים שיכלו להמריא ולחיות על המסך בפני עצמם, ומצמידה אליהם הסברים לא נחוצים שלמעשה רק מעכבים את הקצב המניע את החוויה הרגשית שהצופה יכלה ורצתה להישאב אליה.
זה בא לידי ביטוי דרך השימוש התכוף במוסיקה שהלחין ברגישות רן בגנו, שלמרות כי מדובר במוסיקה עוצמתית שאף מצליחה לרגעים להירקם בחוכמה אל הדימויים הוויזואליים ולהפעיל רגשית, השימוש העודף והבלתי פוסק בה דוחק לשוליים את השקט המצמרר והנחוץ כל כך בסרט.
דרך כך, נוצרת תחושה של מעין ״שטיח״ שנפרש לאורך הסרט שכמו מנסה ללכוד את הצופה לתוך המסע הרגשי שמציע אך בפועל חונק ומעמיס על חוויית הצפייה.
נוסף לאלה, ״חליסה״ מצליח לייצר רגעים דרמטים מעניינים אך אליהם מתווספים דיאלוגים שמתאפיינים באינפורמטיביות יתרה שכמו מוציאה את הסאבטקסט מהתמונה ומספרת על המתרחש באופן ישיר שלעיתים מנטרל את האפשרות של הצופה להתבלבל בעצמה, לתהות או להסתקרן.
הרגעים החזקים של הסרט צומחים דווקא בסצנות בהן דמותה של שרה נמצאת לבדה, כשהיא לא נעלמת בתוך הסביבה שלה, כשאין מקום לעזרים חיצוניים, כשהיא כלואה בין קירות ומתמודדת באופן ישיר עם היריב שלה – הגוף.
ארטוס חוברת לקולר ויחד הן מצליחות לייצר סצנות עדינות, שקטות ומרגשות שדורשות רק את דמותה של שרה, מתמודדת עם הפחד הגדול – להישאר לבדה, ודואגות לכלוא יחד איתה את הצופה. השפה הוויזואלית גם היא מתגייסת למשימה הזו דרך בחירות חכמות של צילום רועד, מציצני וחודרני שמטעין אותן בתחושה פיזית, מוחשית ובאותה נשימה ריקה.
למרות נקודות החולשה של הסרט, שבאות לידי ביטוי בעיקר בניסיון שלהן להסביר לצופה, תצוגת המשחק המרהיבה של קולר, אנטולי בליי ודנה ברקוביץ׳ מנצחת על המסע הרגשי של הסרט ומאלצת אותנו להביט מקרוב, למרות הסחות הדעת, בפצעים פעורים בגופה של אישה.
