"אני בדיכאון, קראתי את החדשות בשתיים בלילה בפעם הראשונה, בשלוש בלילה בפעם השנייה, בארבע בלילה בפעם השלישית ובחמש בבוקר בפעם הרביעית, היה כתוב שהם (חמאס) לא מוכנים לשתף פעולה ואז הלכתי לישון", סיפרה אביבה סיגל לבתה שיר כשהיו בוושינגטון.
"אז החדשות השתנו, תראי את הכותרת", בישרה לה שיר והראתה לה כי העסקה קרובה לחתימה. האם אביבה בכתה מהתרגשות: "אני לא יכולה כבר להכיל את זה, כי אני לא יודעת, אני כל כך שמחה ואני כל כך מקווה, אבל אני כבר לא מאמינה לכלום – בואי נקווה, נתפלל".
כך, במרחק אלפי קילומטרים, במלון זר בוושינגטון, בתוך ימים רצופים בפגישות עם אנשי ממשל, אביבה סיגל הבינה שאולי משהו מתחיל לקרות: "אני מאוד מקווה שבאמצע הטיסה הטייס יגיד לנו שהחטופים חוזרים", היא קיוותה. אחרי יותר משנה שכלום לא קרה, כשהמשא ומתן קרס שוב ושוב ושוב, את ההודעה הרשמית על העסקה שנסגרה, הן מקבלות דרך דיילת במטוס בחזרה מארצות הברית, לישראל: "הנה, היא באה להגיד לנו שיש עסקה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"היא הצליחה להוציא את קית' מדיכאון"
היום קית' שוחרר מבית החולים. יותר משנה שאנחנו מלווים את אביבה, מאז שחזרה מהשבי בעזה, במאבק הבלתי פוסק שלה ושל ילדיה להשבתו של קית' אהוב ליבם – ועד לרגע שבו הם יורדים יחד לשבת על חוף הים.
היום כבר מותר לספר: במשך יותר מחודש בשבי, קית' ואביבה היו עם לירי אלבג, עם אגם ברגר ועם עמית סוסנה. בין לירי לאביבה נרקמו קשרים מיוחדים, שרק מקומות כאלה יכולים לייצר. "קית' היה שם באחד הימים בדיכאון טוטלי, ממש, ואז היא מסתכלת עליו ואומרת לו 'קית', אני דואגת לך, תחזור אלינו', והיא הצליחה להוציא אותו מהדיכאון כשאני לא הצלחתי", משחזרת אביבה.
"הוא היה בדיכאון כמה ימים, אחרי שהם השפילו אותו ובאמת עשו לו כל כך רע. ולירי הגדולה והענקית הזאת הצליחה, וואו. הייתי כל הזמן שואלת אותה 'איך? איך את ככה מצליחה גם להתחבר למחבלים בצורה כזאת?' ולירי אמרה 'זה רק משחק ואני יודעת שאני צריכה לשחק את המשחק'. אמרתי לה 'אני לא מצליחה, אני פשוט לא מצליחה', והיא – פשוט יש לה כוחות על".
בבילינסון, לקראת הפגישה עם לירי אחרי השחרור, אביבה מודה: "אני מתרגשת ברמות שאי אפשר לתאר – אני חיכיתי לזה שעות, דקות, ימים, שבועות, שנים – וסוף סוף זה מגיע, ואני צריכה לצבוט את עצמי ברגע הזה כי זה קורה ואנחנו נפגוש את לירי". בבית החולים הן מתחבקות, עם דמעות של אושר: "את חזקה, לא הפסקנו לדבר עלייך", אומרת לה לירי, ואביבה סיכמה: "כשחיבקתי את לירי אמרתי לעצמי – זהו, עכשיו, את נותנת לעצמך, לא יכולתי להוריד את החיוך מהפרצוף".
"זהו, אתה איתנו, נגמר הסיוט"
בשבוע שעבר פגשנו אותם בקיבוץ גזית שבעמק יזרעאל. כאן גרה אילן, הבת השלישית מבין ארבעת הילדים. בחודשים האחרונים, אביבה הכינה לה כאן קן קטן ונעים, שיהיה עבורה ועבור קית' כשיחזור. המשפחה חיכתה לשמוע באיזה יום ייצא קית' מהשבי: אביבה הציגה לבנות את הבגדים שארזה לקית' וגם הכינה לכל אחת מהן פיג'מה למפגש בבית החולים.
"אני כל הזמן אומרת לעצמי – הוא בטוח חוזר, זה רק עניין של זמן. מקסימום, אם זה לא קורה מחר, מחרתיים, זה יקרה עוד שבוע – אבל זה קורה מחרתיים, אני מרגישה", אמרה שיר. המשפחה הייתה בטוחה שקית' ייצא ביום חמישי שעבר, אבל לא: הם יצטרכו להמתין לרשימת השמות של יום שישי, בתקווה שקית' ישתחרר בשבת.
כשהבשורה הרשמית על השחרור מגיעה, אביבה חוגגת: "אין יותר מאושר ממני, אני מוכנה עם כל הדברים". בהמתנה היא מודה: "פשוט מטורף להיות בצד אחר, בצד של לקבל את אבא ולא להיות בצד של לחזור מעזה – כל מיני רגעים עולים לי, כאילו, של החזרה שלי, רגעים שכבר שמתי אותם בצד, כי זה מין רגע כזה שלא חוויתי, להיות פה במעמד של להביא את אבא".
בחיבוק במפגש הראשון היא אמרה לקית': "חזרת הביתה, זהו, אתה איתנו, נגמר הסיוט", וקית' השיב לה: "הכול בסדר". כעת היא משתפת: "ברגע הראשון שראיתי אותו, מאוד מאוד התרגשתי. לא ידעתי אפילו מה לעשות עם הרגש הזה, הייתי מלאת רגשות, אבל גם נבהלתי – הוא לא נראה כמו קית', הוא ממש נראה לא טוב, ונבהלתי".
"הוא היה במצבים לא אנושיים"
"אני בעצם לא חייכתי מאז שנחטפתי, משבעה באוקטובר. לא הרגשתי רוגע כזה בגוף ושמחה כזאת", היא מספרת בחוף הים. "ועכשיו אמרתי לעצמי – קית' חוזר, אני כמה ימים נותנת לעצמי להרגיש, להרגיש".
חוף הים הוא המקום שבו צילמנו אותה בפעם הראשונה, מעט אחרי שנפרדה מקית' בשבי ויצאה בעצמה, ביום ה-51 לאחר החטיפה, בעסקה הקודמת. "הלכתי לקית' ששכב שם על המזרון בחדר ליד והתכופפתי אליו והסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני צריכה ללכת וחיבקתי אותו ואמרתי לו שיהיה חזק בשבילי, ושאני אהיה חזקה בשבילו. אמרתי לו שאני צריכה ללכת וככה השארתי אותו", היא סיפרה לנו אז. "אמרו לו המחבלים שהוא ייצא למוחרת, הוא היה אמור לצאת בפעימה יחד עם עמית (סוסנה), ובסוף זה לא קרה".
אחרי העסקה הראשונה, התנאים שבהם הוחזק קית' הוחמרו. המחבלים סיפרו לו כשחטופים אחרים נהרגו מאש צה"ל או כשחוסלו על ידי מחבלים. קית' החזיק מעמד בזכות כלים שאיתם הגיע, למשל המדיטציות והשיחות הארוכות שניהל בראשו עם בני המשפחה. "אני לא חושבת שמישהו רזה כמו שהוא רזה", אומרת הבת שיר. "הוא ירד עשרות קילוגרמים, הוא היה במקומות שלא מתאימים לבני אנוש, פשוט לא מתאימים לבני אנוש", ואביבה מוסיפה: "לא במקומות, הוא היה במצבים לא אנושיים, במצבי קיצון הכי גדולים שיכולים להיות".
"לא הייתי בטוח שאחזור בחיים"
"אנחנו יכולות להגיד שחלק מהזמן הוא היה לבד, ובחלק מהזמן היה עם עוד חטופים. היו רגעים שהוא איבד תקווה", אומרת שיר, "היו רגעים שהוא אפילו נפרד כזה בתחושה. הוא אמר 'אני לרגעים לא הייתי בטוח שאני אחזור הביתה בחיים'. בכל רגע הוא ידע שזה יכול להיות הרגע האחרון של החיים שלו".
קושי נוסף בשבי היה האוכל: "לקית' היה מאוד מאוד קשה שם עם האוכל בשביל לשמור על צמחונות", אומרת אביבה – ושיר מספרת: שיר: "היו פעמים שהיה רק משהו לא צמחוני, והוא אכל את זה כדי לשרוד, והוא מתאר את זה כחוויה מאוד מאוד קשה. לא סתם אחד הדברים הראשונים שהוא אמר כשהוא חזר זה 'אני טבעוני', זה בשביל להבין שהוא יכול לבחור, ושהשליטה היא בידיים שלו סוף סוף: אף אחד לא ידחוף לו שום דבר ואף אחד לא יחליט בשבילו, ויש לו את היכולת להיות חופשי ועצמאי ולהחליט שהוא טבעוני ועדיין שיהיה לו מה לאכול. בשבילו זה שיא השיאים, זה כאילו נשמע קטן בשבילנו, אבל זה באמת בחירה קטנה שהיא כל כך משמעותית אחרי כל כך הרבה זמן, שהוא לא היה יכול להחליט כלום".
שבועיים לפני ששוחרר קית' נדרש לכתוב מכתב תודה למי שיום-יום סיכנו את חייו, למי שחטפו אדם מבוגר מביתו, שניסו בכל דרך לקחת ממנו צלם אנוש. "שאלתי אותו 'מה, ביוזמתך כתבת מכתב? איך ידעת מה לכתוב?' אז הוא אמר – 'מה, ברור שלא ידעתי מה לכתוב. הם הביאו לי דף והם נתנו לי מסרים'", מסבירה אביבה. "הוא אמר – טוב, יאללה, אני אכתוב את זה, במילא לאן זה כבר יגיע? כשאתה נמצא בהישרדות, כמו שאני יודעת כי הייתי שם, אז הראש כל הזמן עובד – איך אפשר באמת לשרוד בצורה יותר טובה? אז נגיד אפשר לחייך, אבל אפשר לחייך עוד טיפ-טיפה בשביל ההרגשה שלהם, אז עושים דברים שהם אולי לא נכונים בדיעבד".
אביבה, סיפרת לו שהיית 11 פעמים בארצות הברית ונפגשת עם כל העולם?
"הוא בהלם, הוא לא מבין בכלל מה זה אומר. הוא למשל, הסתכל עליי ואמר מה זו הדיסקית". כשאני הגעתי הוא שאל אותי אם אני חזרתי לעבודה. הוא לא הבין שלא".
לעולם קיט לא יצליח להבין איזו עבודה היא באמת עשתה. שלושה שבועות אחרי שחזרה מהשבי, אביבה החלה לדבר. לעיתים סיפרה את הסיפור שלה ארבע פעמים ביום. היא הופיעה בכל ערוץ ובכל תוכנית רדיו, בארץ ובארצות הברית. "עד החטיפה התאפרתי שלוש פעמים – בחתונה שלי, בחתונה של אילן ובחתונה של גן. בשמחות. וזהו", היא אומרת בחדר האיפור לפני שידור.
מה הכי מפחיד אותך?
רביבה: "תשמעי, בשבילי להתעורר בלילה כל הזמן עם סיוטים שחוטפים אותי ושאני צריכה לרוץ להסתתר ולא מוצאת מקום, זה סיוט. לא בא לי שיחווה את זה ואני יודעת שהוא יחווה את זה אבל מה שכן, אני יודעת שאני אהיה שם בשבילו. הוא אמר לי 'אני יודע מה אני רוצה לעשות עכשיו – אני רוצה לעבוד בשביל להחזיר את החטופים'. אז הסתכלתי עליו ואמרתי לו 'טוב, אז אתה עומד על במה ועם כמה אנשים אתה מוכן לדבר? אלף? אלפיים? חמישים מיליון? לא משנה? אז הוא אומר 'לא, לא, לא, אל תגזימי, זה לא מתאים לי'".
הראית לו את האינסטגרם שלך? סיפרת לו על זה שאנשים עושים פנקייקים בשבילו?
שיר: "סיפרנו לו על הפנקייקים. אני לא חושבת שהוא קולט באיזה ממדים זה, ברמה שכל המדינה הכינה פנקייקים".
אביבה: "הוא כל הזמן שולף שאלות. לי באופן אישי מאוד קשה להגיד לו. כי אני נחנקת ואני גם לא רוצה להיות זאת שתגיד לו את כל הדברים הלא טובים".
מה למשל?
"למשל על מה שקרה בכפר עזה. כשאימא שלו נפטרה, אני אמרתי לכולם שאני לא רוצה להיות ולא מוכנה להיות זאת שיספר לו. ודווקא אני – הוא יושב לידי במסוק, וזאת השאלה הראשונה או הדבר הראשון שהוא כותב בלוח, אז לא יכולתי לענות לו, לא יכולתי להגיד לו. נחנקתי. פשוט נחנקתי והסתכלתי עליו והתחלתי לדמוע. והוא הבין, אז הוא אמר 'אז היא איננה', ולקח לי כמה דקות בשביל להחליט מה אני כן אומרת, אמרתי שאני אגיד לו משהו טוב, ואני אגיד לו שהיינו שם (איתה). הייתה איזו שאלה אחת שהוא שאל ואמרתי לו 'קית, חכה עוד כמה ימים בבקשה' והלכתי לעובדת סוציאלית, ושאלתי אותה 'תגידי, מה, כל שאלה שהוא שואל אני עונה לו? אני לא יכולה, אני לא יכולה, זה קשה".
ויש שאלה אחת שהטרידה ועימתה את נפשה שלה: האם קית' ידע את מה שהיא פחדה לגלות בכל תקופת השבי, ששי בנם בכורם שרד את הטבח בכפר עזה. "באיזה יום בפברואר, נתנו לו לשמוע רדיו והוא שמע את אילן מדברת והוא מאוד מאוד התרגש ואילן אמרה ששי חי. ואם הוא לא היה שומע את זה בפברואר, הוא לא היה יודע עד עכשיו", משתפת אביבה, ושיר אומרת: "הוא אמר לי ככה – נכון ביום ה-205 בשעה 14:50 בצוהריים, בתחנה הזו הופעתם את ואת ועמדתם מחוץ לבית…. הוא זוכר דברים, אלו היו בעצם העוגנים שלו".
הוא ביקש נניח לנסוע לקיבוץ, לראות?
אביבה: "כן, ממש, שאלנו אותו אם הוא רוצה לנסוע והוא מוכן עכשיו לנסוע לכפר עזה ואני לא הייתי שם מאז. לא רוצה להיות שם".
שיר: "הוא שואל מה עם התקליטים בבית, מי פינה את הבית, איך הבית נראה, אם מישהו השקה את הצמחים בגינה, כל מיני דברים ש… מה, איך זה עכשיו מעסיק אותך?"
אביבה: "נכון, והוא בהלם מזה שלא גרים בכפר עזה. הוא פשוט בהלם".
מאז שחזרה, אביבה לא יכלה לרגע להתפנות ולטפל בעצמה. עברה שנה ועוד חודשיים וגם לקית' אין ברירה: הוא ייצא בשביל מי שנותרו מאחור. האבסורד זועק לשמיים. "אני אעמוד על שולחנות, אני אצעק בכל מקום. אני לא אפחד לפתוח את הפה. לא מוכנה שהם יהיו שם עוד יום אחד – פשוט זה כל כך כואב לי", מצהירה אביבה.
והבת שיר משתפת: "גרמו לו לחשוב כל הזמן שיש אפשרות להחזיר אותו הביתה ושבוחרים שלא, או שלא עושים הכול כדי להחזיר אותו הביתה. הוא בתחושה שהוא יכול היה להיות פה ממזמן, וזה נראה לי מאוד-מאוד קשה לו. פעמים בודדות ב-484 הימים האלה הוא ראה אור יום". ואביבה מספרת: "באחד הבתים שהוא הגיע אליו, היה שם חלון מאוד גבוה שצריך ממש להתאמץ בשביל לראות, נראה לי שהם עמדו אפילו על שרפרף או משהו כזה, והוא ביקש לראות אור יום – רק לעמוד ולהסתכל על השמיים".
ביום השלישי של קית' בחייו החדשים הם הציעו לו לרדת אל הים: להרגיש את החול, לשמוע גלים, להיחשף אל האור. "קית' מוקסם מזה שהוא יכול לנשום אוויר צח, להיות ליד הים של ארץ ישראל, שלו", אומרת אביבה בהתרגשות. "הוא מרגיש פה בבית, להיות פה בבית שלו. זה פשוט… רואים את זה ומרגישים את זה עליו מאוד".
תחקיר: עדי שוורצמן