העולם הוא פירמה, טראמפ הוא המנכ"ל

עשרים ימים הספיקו כדי להבין מה התוכניות, המיקוד והסוגיות הבוערות עבור נשיא ארצות הברית החדש־ישן דונלד טראמפ.

בראש ובראשונה, טראמפ רואה את עצמו כמנכ"ל העל של העולם וגישתו היא גישה עסקית. הגלובוס הוא העסק, ואותו יש לנהל. תעלת פנמה, ברית נאט"ו, המזרח התיכון, אוקראינה והגבול עם מקסיקו — כל אלה הם גורמי הייצור. וזאת כאשר תהייתו כמנהל עסקים מקצועי היא אחת: האם המשאבים הללו מנוצלים באופן יעיל, כך שהם מאפשרים להשיג את היעד האולטימטיבי — מקסום רווחים.

רבים תוהים, "רווח של מי בדיוק". יש הסבורים כי הרווח כולו יהיה של ארצות הברית או של מקורבי טראמפ, שגם הם מטבע הדברים אנשי עסקים עשירים. לא בכדי הוא מינה טייקונים וגייס את השוק הפרטי לצורך שיפור וייעול המערכת. טראמפ מאמין באמת ובתמים שאין פסול בבניית פלוטוקרטיה עסקית (שלטון העשירים ביותר), משום שאלה הם האנשים המוכשרים ביותר בתבל, בדיוק כמוהו. כך, סטיבן וויטקוף הוא לא באמת שליח, כי אם סמנכ"ל חטיבת המזרח התיכון.

כאשר טראמפ ניגש לסוגייה כלשהי הוא בונה תוכנית עבודה, כמתחייב בספרי הלימוד של מינהל עסקים. לכן, כשהוא מציע לפנות את עזה, התוכנית נשמעת הגיונית: אם קיים שטח הרוס שבני אנוש לא מסוגלים לחיות בו, והוא מנוהל על ידי גורמי טרור קיצוניים, יש צורך לפנות את האנשים, לנקות ולשקם את האזור ולהקים את "סביוני ג'באליה" — מתחם חדש המשלב מגורים, קניות ובילויים.

כך גם לגבי הטלת מכסים על שותפות סחר ובעלות ברית. מדובר בלא יותר מאשר ספקי שירותים וסחורות: אם הם מעלים מחירים, ארצות הברית — הפירמה החזקה בעולם — תשתמש בכוח השוק שלה ותגרום להם להתקפל. אם הספק יציע את הסחורה הטובה למתחרים, כלומר לסין, ארצות הברית תאיים בהפסקת היחסים.

מה שמנכ"ל העל מפספס הוא העובדה שהזירה העולמית איננה עסק אלא ישות מורכבת מאוד. ישות שאיננה חד־ממדית, אלא כזאת שקיימים בה גם נורמות, כללים, אידיאולוגיות וערכים, ולא רק אינטרסים עסקיים.

וכיאה למנכ"ל־על של הפירמה החזקה בעולם, טראמפ גם שכנע את עצמו שהוא הבן של אלוהים. לא בכדי, המאפיינים הבולטים ביותר שלו הם נרקיסיזם ומגלומניה. ה"אני אני ואני" של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל פי כמה וכמה. לכן, גם פולחן האישיות סביבו. רק טראמפ יודע ומבין, השיח חייב להתמקד רק בו. מי שמבקר את מנכ"ל העל, גם אם הביקורת היא עניינית ולטובת הפירמה, יש להראות לו את הדרך החוצה, ויש הרבה דרכים לעשות זאת.

וכמן כל מנכ"ל־על, טראמפ לא מחבב את הדירקטורים ואת המבקרים שמאיישים את המערכת — לא הפנימיים ולא החיצוניים. באותה רוח, הוא מתעב את החוק ובז לו, מתעב את בית המשפט העליון (אלא אם יצליח לאיישו לטובתו), וגם את האופוזיציה, התקשורת החופשית, הארגונים הבינלאומיים, הארגונים הממלכתיים, וכל אדם או רשות שמגבילים ומרסנים אותו. אלה הם אנשים שאינם מאפשרים לעשות עסקים ולא חושבים מחוץ לקופסא.

השורה התחתונה היא כזו: רק טראמפ יחליט, ינהל, יקבע ויכריע, כי בלעדיו אין פירמה. מסיבה זו מגיעים לו גם כל הבונוסים שבעולם, וכמובן שמגיעה לו הזכות להיבחר למנכ"ל השנה, כלומר לזכות בפרס נובל לשלום, שאיפתו השנייה אחרי גזירת הקופונים העסקיים.