יותר משהפרק על יחיא סינוואר בסדרה "אויבים" מלמד אותנו על ילדותו ובגרותו של האיש, הוא מראה לנו כמה עיוורים וטיפשים היינו שהנחנו לו לשפוך ככה את דמנו. בעצם, לא כולנו היינו כאלה – רק קבוצה של כמה עשרות, אולי מאות, שנפלה בפח שטמן לה ואת המחיר משלמת מדינה שלמה כבר כמעט שנה וחצי.
הוא היה ילד מחנות פליטים אופייני, מתרוצץ עם חברים יחף בשלוליות המזוהמות של דרכי העפר שמעולם לא נסללו להיות כבישים. כשהתבגר ונהיה סטודנט, החלה הקיצוניות הדתית והאישית שלו להתבלט. יום אחד נקרא אל אדם חשוב בהיררכיה המוסלמית, שייח' אחמד יאסין שמו, ומשם החלה דרכו בחמאס.
הוא התבלט בעיקר באכזריותו והיה ידוע כאימת משתפי הפעולה עם ישראל. כשנלכד בידי ישראל ונידון לחמישה מאסרי עולם, ניצל את הזמן – מלבד לענות אסירים שנחשדו בעיניו כמשתפי פעולה – ולמד עברית מושלמת וקורסים באוניברסיטה הפתוחה כדי להכיר את התרבות הישראלית, באופן שיסייע לו, לפי הבנתו, ביום שיביס את ישראל ויקים את פלסטין על חורבותיה.
כשאמר בחקירותיו לישראלים בכירים שיום אחד עוד ייפגשו והוא, סינוואר, יהיה בעלי הארץ והם, הישראלים, יהיו הכלואים הנחקרים, התייחסו אל דבריו של האסיר ככל הנראה כהתרברבות. שנים מאוחר יותר, אחרי שהשתחרר סינוואר מהכלא הישראלי בעסקת שליט, למדה ישראל על בשרה שהאיש הזה לא רק מדבר, הוא גם עושה, ובתחכום רב.
צפייה בפרק על סינוואר גורמת לצופה השתאות וזעם. השתאות על כך שמתחת לאפה של ישראל בנה סינוואר והכין את עזה בתוכנית שלבים סדורה, ובאימון אלפי אנשים לקראת הפלישה והטבח והחטיפה ההמונית, ודבר מכל זה לא דלף אל מעבר לגבול, לישראל, מאות מטרים משם.
וזעם, על כך שסובב אותנו על האצבע. איך לקו כל מי שהיו צריכים להיות בערנות עליונה ובכוננות מלאה בעיוורון כל כך טוטאלי.
איך קמ"נים ואוגדונרים ומפקדי פיקוד ורמטכ"לים לדורותיהם ושרים וראשי ממשלה – כל אלו שאמורים לעמוד כל העת על קצות הציפורניים של קצות רגליהם כל שנייה משניות היממה כדי להגן עלינו – איך כולם התבטלו. וכמה המחיר של איוולתם ועצלותם כבד. מה זה משנה שסינוואר מת. הוא לא שווה ציפורן של חייל ישראלי שנהרג. לראות איך יחיא סינוואר קִרקס אותנו ולהתפוצץ.
