מעט מאוד אירועים מהעולם החיצון הצליחו בשנה וחצי האחרונות לחדור את בועת הצער והאובדן שלנו, אך מרעידת אדמה אחת, ממש פה לידנו כבר אי אפשר היה להתעלם. בדצמבר האחרון במבצע בזק, כבשה האופוזיציה הסורית את המדינה והפילה את משטר שושלת אסד, אז באופן טבעי – איתי אנגל קפץ עם "עובדה" לביקור בדמשק לראות מה העניינים.
מאז נפילת המשטר בדמשק, הרבה מילים נשפכו על ארגון "חיאת תחריר א-שם", ועל אל-ג'ולאני העומד בראשו, אבל אנשי המשטר הזמני כמעט ולא מופיעים בסרט של אנגל – וטוב שכך. הוא מכיר כבר בהתחלה בכך שכשרעולי הפנים אומרים לו שהם רוצים שלום עם ישראל, הם מצחקקים "כאילו הנחו אותם להגיד את זה", הוא מעיר.
השגרירות האיראנית בדמשק הייתה מהמקומות השמורים ביותר, מוקד כוח שממנו ניהלה איראן את כל פעילותה במזרח התיכון, גם עם חיזבאללה – נגד ישראל. עכשיו, היא פרוצה לגמרי ומלאה במסמכים שנגרסו, כוננים, קבצים מסווגים – ודרכונים של מרגלים ופעילים ברשות איראן. הנה הקטע ששידרנו הערב:@itaianghel… pic.twitter.com/avgfPkR3RI
— עובדה (@Uvda_tweet) February 24, 2025
אין באמת טעם לנסות לאמוד על טיבו של המשטר החדש, שעשוי לקרוס לתוך עצמו באותה מהירות שבה עלה, במדינה שהכאוס עדיין שולט בה. בינתיים, מי שלא הולכים לשום מקום הם האזרחים הסורים, ובהם הסרט מתמקד.
אחד המרואיינים שלו מספר לו שבילדותו, כאשר הייתה עוד קהילה יהודית ענפה בסוריה, הוא חי בשכונה מעורבת, וכל השכנים שלו היו יהודים. ואם מפקפקים לרגע בסיפור שלו, הוא מוסיף שבשבתות היה מגיע כדי להדליק עבורם אור – או תנור בחורפים הקשים.
ואותו גוי של שבת מוביל את אנגל למי שהוא ללא ספק כוכב הסרט, בכור סימנטוב, אחד היהודים האחרונים בדמשק, שמתאר תמונה כמעט אוטופית שבה אפילו לתומכי חיזבאללה אין בעיה עם היהדות שלו "מתווכחים קצת על פוליטיקה, הם מקללים את נתניהו, אני מקלל את עראפת וממשיכים". אבל בסיבוב שלהם בשכונה, נראה שכל מילה אמת, ועוברי אורח מרעיפים אהבה על בכור שמתכנה "עיד".
עם זאת, הסרט לא מתעלם מהקרעים הברורים, כמו למשל החשש של הקהילה הנוצרית במדינה לרדיפה דתית. החשש ואי הוודאות נוכחים מאוד, אך גם התקווה ואפילו – שמץ של אופטימיות. בסופו של הסרט מגיע אנגל לעי חורבות שהיה פעם שכונת ג'ובאר, ביתם של חצי מיליון תושבי דמשק, ופוגש שם כמה תושבים.
אחד מהם מוליך אותו בהריסות ומספר על בתים של בני משפחתו שנחרבו, ואז בתפנית הוא מפנה אותו לשריד נדיר לימים לפני החורבן – שיח יסמין-ג'ובאר. הוא קוטף תפרחת ומושיט לאנגל, שקצת נבוך מהמחווה המפתיעה. או כמו שאומרים אצלנו – החיטה תצמח שוב.
בחודשים האחרונים נשפכו לא מעט מילים על עתידה של סוריה, ובישראל הקול הבולט הוא של ה"ערביסטים", כשהכוכב הוא כמובן צבי יחזקאלי שעשה לעצמו קריירה בתור "זה שיודע ערבית ומבין את הערבים". הוא תמיד יודע טוב יותר מכולם, ברמה שאחרי הטבח הוא הוציא במלוא רגישותו ספר בשם "אמרתי לכם".
איתי אנגל לעומתם, לא מתיימר להבין את "הערבים". הוא מצטנע ומתנצל על הערבית ה"צנועה" שבפיו, והוא מבקש לחוות את החיים עצמם. כאן לא תמצאו דרשות על "מחבלים בחליפות", למעשה אפילו שמו של אל-ג'ולאני מוזכר רק בחטף, אבל אנגל עונה על שאלה הרת גורל: איך הסורים אוכלים את החומוס שלהם.
למרות המראות הקשים, והרקורד ההיסטורי שמלמד אותנו שהשתחררות ממשטר אוטוריטרי זה אף פעם לא "זבנג וגמרנו", קשה שלא לחוש לפחות טיפה אופטימיות. להרשות לרגע אחד לדמיין שגם אנחנו נוכל יום אחד לשוטט בדמשק ולאכול חומוס עם שכנינו הסורים. רק לא לשכוח שהסורים אוכלים את החומוס שלהם עם כף, הפיתה מיועדת רק בטחינה בצד. שלא נוציא לעצמנו שם רע כישראלים.
