שניים זכו אמש (שלישי) לשבור את מד מחיאות הכפיים, בטקס 40 שנה למבצע משה בירושלים – הראשון היה צה"ל – בכל פעם שאחד הנואמים הזכיר את השירות הצבאי, את גבורת העדה, את הנופלים – הקהל הריע מהלב. השני היה הרב עובדיה יוסף זצ"ל, האיש שהזכויות על עליית יהודי אתיופיה שמורות לו עד קץ הדורות. ״מבצע משה היה לפני 40 שנה אבל 7 שנים קודם לכן, פנה ראש הממשלה הנערץ מנחם בגין אל אבא", סיפר הרב הראשי הנוכחי, בנו של עובדיה, דוד, "ואמר לו 'הרב אני רוצה שתפסוק הלכה ומה שתגיד אני מתחייב שנעשה', ואבא פסק שיהודי אתיופיה הם אחינו, הם חלק מעם ישראל".
כ-7,000 יהודיות ויהודים, אחרי שנים של געגוע וכמיהה לירוסלם, ושנים של בריחה מאתיופיה, מחנות וציפייה, עלו במסגרת של מבצע משה לישראל. הסיפור המורכב, מלא הפוליטיקה, המתים, סכסוכים אסטרטגיים, מהלכים צבאיים ומכירות נשק – לא הגיע אמש לבמה של בניני האומה, ובמקומו עלו בזה אחר זה, ראש הממשלה, שר העלייה והקליטה, הרב הראשי הספרדי וראש הסוכנות וסיפרו על השילוב המופלא של הקהילה בחברה הישראלית. אמת, בכל מרחב ישראלי יש יהודים ממוצא אתיופי, אפילו בין החטופים.
ראש הממשלה נתניהו התגאה שהחזיר את אברה מנגיסטו מהשבי וסיפר שלא הפסיק להאמין שזה יקרה. אמונה היא כוח חזק ביותר, אך ברשותו של ראש ממשלת ישראל עומדים כוחות חזקים לא פחות – אולם במשך 8 השנים, לא ברצף, בהן הוחזק מנגיסטו בשבי ארגוני הטרור בעזה במקביל לכהונותו של נתניהו כראש ממשלה, האמונה לא הועילה. מה שהועיל זו החלטה, שלצידה מחירים. בדיוק כמו בעליית יהודי אתיופיה, החלטות, לחצים של יהודי ארה"ב ופסיקות של רב ראשי, לצד האמונה, הצליחו לגרום לדברים לקרות.
אברה מנגיסטו פוגש לראשונה את חיילי צה"ל (צילום: דובר צה"ל)
זהו שבוע אינטנסיבי במיוחד עבור החברה הישראלית כולה, ובמיוחד עבור הקהילה האתיופית – אברה חזר אחרי 10 שנים של מאבק, שנה חלפה מאז נעלמה הילדה היימנוט קסאו ו-40 שנה למבצע משה. ילדים חורגים של החברה הישראלית, הולכים לאיבוד, עולים באיחור רק אחרי לחץ מאסיבי, זוכים באור מן ההפקר. היה קשה להתעלם מכך שכל הנואמים היו יהודים לא אתיופים, את הסיפור, הנרטיב המרכזי, עדיין מספרים ישראלים אחרים ולא בני העדה עצמם. את ההנחייה, הליווי הדתי ואת השירה אמנם הגישו בחן, הומור ויופי עמוק בנות ובני העדה, אבל את הסיפור סיפרו ישראלים אחרים.
זה לא עניין של מה בכך – לא סיפור של ייצוג, או הנכחה. ל'צור ישראל' התעקשה השרה לשעבר פנינה תמנו שטה, שבעצמה עלתה במבצע משה, לא להצמיד את התואר 'מבצע', אלא עליית צור ישראל. יהודי אתיופיה לא היו עולים לישראל בלי הכוחות של מדינת ישראל, אבל גם לא היו עולים בלי הכוחות של יהודי אתיופיה, כוחות, אנשים, נשים, שחושלו במשך מאות שנים כהנהגה רוחנית ופוליטית, שהביאה ליצירת המציאות הזו.
אין תקציב לעלייה מאתיופיה. כבר שנה שנייה. 26 העולים שהגיעו בשבוע שעבר, הם זכאי חוק השבות. למה זה חשוב? משום שמדינת ישראל הפסיקה את העלייה מכוח חוק השבות מאתיופיה לפני שנים רבות, בהנחה שמי שנשאר שם אינו יהודי לפי החוק. כל העולים בעליות האחרונות מגיעים לישראל מכוח איחוד משפחות. דרך עקומה ביותר של מדינת ישראל לאפשר למי שמגדיר עצמו יהודי, מי שקרוביו חיים בישראל, להגיע לכאן, בלי לשבור את הכללים. היחס הזה משאיר מאחור אלפים, רבים מהם שומרי מסורת וקרובים ליהדות יותר מרבים מהחיים בישראל.
בתחילת הקדנציה שלו הנחה השר סופר את תא"ל הראל כנפו להגיש הצעה להתמודדות עם האלפים הממתינים באתיופיה לעלייה. אחרי עיכוב רב, הגיש כנפו את המסקנות כבר בקיץ, אך אלו עדין לא הגיעו לשולחן הממשלה. בינתיים, כ-14 ממתינים באתיופיה, רבים מהם שנים רבות מאוד, מחכים לעלייה ולא יודעים מה יעלה בגורלם. לרבים מהם קרובים כאן, כן, גם כאלו המשרתים בצה"ל.
הרב דוד יוסף דיבר בנאומו הלא כתוב על מיגור הגזענות נגד יהודי אתיופיה, ונראה שכיוון את דבריו גם למכובדים שיושבים בקהל – אביו החליט להכיר בביתא ישראל כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. 40 שנים אחרי, אנחנו מחכים למנהיג שיקבל החלטה להביא את כולם, עכשיו.
