שעות לאחר פרסום תחקיר הקרב על מוצב נחל עוז, שידרה אמש (שני) "עובדה" תחקיר משלים, שהציג הצצה לחומרי הגלם הרבים שהרכיבו את התחקיר.
לצד ריאיונות עם כמה מהחיילים ששרדו את הקרב, מוצגים בעיקר חומרים מצולמים והקלטות הקשר, דבר מצמרר בפני עצמו, שממחיש את האבידה האדירה וההפקרה האיומה (53 חיילים נהרגו ועשרה נוספים נחטפו לרצועת עזה – בהן חמש התצפיתניות, ולוחם השיריון מתן אנגרסט שאות חיים ראשון ממנו הוצג בתוכנית). אין הרבה מרואיינים בתחקיר, כי רבים מהגיבורים שלו נלחמו עד הכדור האחרון.
אחד מאותם שורדים הוא הסמג"ד ניר בוימפלק, שהיה הקצין הבכיר במוצב באותה שבת, ופיקד על הקרב עד שנפצע מקליע בודד בראשו במהלך פשיטת הגל הראשון של המחבלים. הריאיון איתו הוא קצר, שכן ניר מתקשה ביותר בדיבור מאז הפציעה, והוא עונה על שאלות במילה אחת, לרוב משאיר לשומע לפענח את כוונתו.
כלום לא נוגע
התחקיר ברובו מאוד ויזואלי, ותיעוד אחד הולך צעד אחד רחוק מדי ואולי מעיד מעט על מה שעשתה המלחמה לנפש של כולנו. זהו תיעוד ממצלמת רכב הנמ"ר, של הלוחמים רודפים אחרי מחבל ודורסים אותו. התיעוד לכאורה אינו גרפי – ההרג מתרחש לאחר שהמחבל נעלם מעיני המצלמה, ובכל זאת עולה בי השאלה – האם זה באמת הכרחי?
התיעוד, ובעיקר הקריאות של הלוחמים לאחר מכן, מספקים איזה קתרזיס. אבל הקתרזיס הזה, והאדישות למראות ההרג גובים מאיתנו מחיר כצופים. כמובן, אני לא קוראת פה נגד האדישות להרג עצמו של המחבלים, ברור לכל שמחבל שהגיע במטרה להרוג הוא בן מוות. אבל על המחיר הזה מהנפש מספר הלוחם אורי אסולין, שמצא את עצמו מול חמישה מחבלים שהיו בגבם אליו.
מיד מתחילים pic.twitter.com/HGCUcW4fbg
— עובדה (@Uvda_tweet) March 3, 2025
אורי משחזר את הרגעים האלו ברגישות, ונשמע כמי שעבר כברת דרך עם העיבוד של האירוע, כי הוא מספר שהרגע שבו ראה את המחבלים נופלים, היה עבורו אחד הקשים באותו יום.
"עם כמה שבסוף זה מחבלים, זה אנשים שמגיע להם יותר מכדור אחד. מגיע להם את כל הרע שבעולם, אבל התחושה שאתה מוציא את הנשק ויורה כדור בדבר חי, ורואה אותו נופל", הוא מספר. "זה הכה בי, זה הכניס אותי לאיזשהו שוק. אני מצטער להגיד שאחר כך פשוט התרגלתי לזה, עשיתי סוויץ' בראש שכלום לא נוגע בי יותר".
בחזרה לשבת
הדאגות לעתיד הרחוק וההשפעות של יום הטבח והמלחמה כולה, כנראה יעסיקו אותנו יותר ככל שנתרחק קדימה. בינתיים, בחודשים האחרונים אחרי תקופה שבה היה נדמה שצעדנו כמה צעדים מתוך הגראונד זירו של האירוע, אנחנו חוזרים על בסיס שבועי לאותה שבת.
בין אם זה החטופים שחזרו בעסקת החטופים האחרונה, או העדויות שעולות בתחקירים של צה"ל – והמשודרים, כל חזרה כזו פותחת מחדש את הפצעים. ועם כל המחשבות על הקהות שנאלצנו לסגל לנו למראות ההרג, יש דבר אחד שהרבה יותר קשה להתרגל אליו, ואולי אף פעם לא נתרגל: חוסר הידיעה.
״מתן אתה צריך להיות חד, שלא יהיה פה איזשהו אירוע חטיפה. זו משימתנו, קיבלת?״: לחיילים במוצב נחל עוז היה ברור. הם יילחמו, בחירוף נפש. 514 ימים עברו מאז נחטף מתן אנגרסט לרצועה יחד עם צוות הטנק שלו. הערב פרסמנו תיעוד שלא מותיר מקום לספק. הוא וכולם חייבים לשוב, עכשיו@eyalgonen1 pic.twitter.com/8v9cVJPfHa
— עובדה (@Uvda_tweet) March 3, 2025
בעוד התחקירים הצבאיים מציגים את ציר הזמן בצורה כמעט קלינית, עם הרבה מאוד חוכמה שבדיעבד, החיילים השורדים מדברים בלשון הווה. הם מספרים על הפער הבלתי ניתן להכלה בין הנסיבות הנקודתיות של כל אחד מהם, וכמה מעט הם ידעו בזמן אמת, לבין מה שאנחנו יודעים היום על התמונה הגדולה.
הפער הזה ממלא בחוסר אונים, וככל שנחשפים עוד ועוד חלקים בפאזל שהוא השבעה באוקטובר (להתעסקות בתקופה שקדמה לו, כך נראה, ייקח לנו עוד זמן להגיע), השאלות מעמיקות. בכל פעם שנחשפת עוד פיסה מהפאזל, עולה שאלה נוספת, שאולי בעתיד נגלה אליה את התשובה. חלק מהשאלות יוותרו ללא מענה, חלקים מהפאזל התפוגגו ביחד עם העדים האחרונים שנהרגו באותו יום.
"כן, נלחמנו" – הקרב על מוצב נחל עוז, חולק לשתי תוכניות בשל עומס החומרים המתעדים את הקרב הארוך – שהוכרע כרבע שעה לאחר תחילתו. החלק הראשון הסתיים בנקודה שאותה מגדירים בצה"ל כ"הכרעה סופית" של המוצב. החלק השני, שישודר ביום חמישי הקרוב, יתאר את השעות הארוכות בהן טבחו מחבלי חמאס בחיילי הבסיס.
