אמש (שלישי), על הבמה המרשימה בבית האופרה, נפגשו גון הלוי והקאמרטה הישראלית ירושלים, בניצוחו של ניר כהן-שליט, לערב של תזמורת ונוסטלגיה. "פסקול ילדות" הוא מסע אל העבר, אל צלילים מוכרים ואל זיכרונות חמים. המופע נפתח ברכות, אך בנוכחות עוצמתית, עם "השיר על הארץ" והשאלה הנאיבית: "איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת? איפה אותה אהבה מגוללת בחול?" התשובות אולי נותרות פתוחות, אך המנגינות נטועות עמוק בלב, ועוטפות את הקהל בחום.
בזמן שביונסה מביאה לעולם חידוש לקלאסיקה Blackbird וזוכה לברכתו של פול מקרטני, כאן בארץ מגשים גון הלוי חלום ילדות, כשהוא חולק את הבמה עם נורית גלרון. "נורית, את לחלוטין פסקול הילדות שלי, ואני מתרגש לחלוק איתך את הבמה," משתף הלוי. ואכן, לצד ההתרגשות, קשה להתעלם מהמוזיקה הקלאסית הזורמת בדמו – הוא לא רק מנגן, אלא מתמסר לכל תו וצליל. בעודו יושב אל מול הפסנתר, נדמה שהוא רוקד עם המוזיקה. "לפני חמש שנים, כשחייתי בניו יורק, הייתי אמור לנגן בחדרי החזרות מוזיקה קלאסית – אבל אני ניגנתי יוני רכטר," הוא מספר, כשבין הנוכחים בקהל נמצא לא אחר מאשר רכטר עצמו.
על הבמה הצנועה, 40 נגנים עוטפים את קולו של הלוי, ויחד הם יוצרים סינרגיה כמעט מושלמת. השילוב הייחודי בין קלאסיקות ישראליות לעיבודים קולנועיים עוצמתיים מעניק לשירים ממדים חדשים, והחוויה האמנותית שהם יוצרים כה מסעירה, עד שניתן לעצום עיניים ולצלול לעולם אחר.
בין השירים שבוצעו בערב זה היו "ברית עולם" ו-"שוב היא כאן", לצד קטעים אישיים מתחנות חייו של הלוי ושירים מז'אנרים מגוונים, שהעניקו למילים משמעות חדשה. הלוי, שעזב ללימודי מוזיקה קלאסית מעבר לים, לא איבד את הישראליות שבו – להיפך. דרך המופע, הוא מבטא ישראליות מורכבת, עשירה ורבת גוונים, המחברת בין כל הרבדים.
לקראת סיום, ברגע שלא ניתן היה להישאר אדישים אליו, הוא מפנה מבטו לעבר כיכר החטופים, מזמין את הקהל לשיר יחד, ומקדיש את הביצוע לגיבורים שעדיין לא שבו לביתם. בעידן של שבר, הלוי משתמש במוזיקה כדי לאחות ולו לרגע את הלבבות.
