אני אמא לארבעה ילדים, ואחת מהם היא ילדה שאני מרגישה שאני פחות מחוברת אליה. מאוד מביך אותי לדבר על זה בכלל, אבל הרבה פחות נעים לי איתה בהשוואה לשאר הילדים שלי. אני פחות מחפשת את קרבתה, ומההתחלה ממש קשה לי עם הנוכחות שלה. מה דעתך?
"אני שולחת לך מפה חיבוק על הדברים שאת אומרת פה, כי זו כנות גדולה מאוד להגיד את זה, וכמעט כל ההורים מרגישים את זה בצורה זו או אחרת. לא מזמן נתקלתי בילד שאמר לאמא שלו ‘זה ברור, את אוהבת את הבן השני יותר ממני’. אנחנו אוהבים את הילדים אותו הדבר, ואת תיתני לה כליה אם היא חלילה תצטרך, אבל היא כנראה פשוט פחות נוחה לך בהשוואה לילדים האחרים. זה יכול להיות כי היא עקשנית יותר, או דווקא די כנועה. בדרך כלל אלו ילדים שנוגעים בנקודת התורפה שלנו. אי אפשר להאשים אותם במה שאנחנו מרגישים, אבל זה נוצר מתוך הקשר שלנו. למשל, אם אני אישה מאוד תוססת מטבעי, יכול להיות שיהיה לי קשה מאוד מול הילד שלי, שגם הוא תוסס. לחלופין, אם אני אמא שאוהבת לקבוע ולשלוט, יהיה לי הרבה יותר נעים עם הילד שמשתף איתי פעולה ואני תמיד אפנה אליו. אני אגיד לו ‘מאמי, תבוא ותביא לי את זה מהחדר’, ואני לא אגיד את זה לילדה שמיד תענה לי ‘לא רוצה’. אני מראש לא אבקש ממנה או אפנה אליה".
"חובת הקשר עם הילדים היא עלייך, יקירה, זוהי אחריותנו. הילדה הזו גדלה בהבנה שאת אוהבת אותה פחות. מבחינת הילדים, זה תמיד ‘את אוהבת אותי יותר’ או ‘את אוהבת אותי פחות’. זה לא ‘את מכילה אותי פחות’, ‘את מתחשבת בי פחות’, ‘את שמה לב אליי פחות’. ילדים לוקחים את התחושות האלה ומתרגמים אותן לאוהבת יותר או אוהבת פחות. כדי שהילדה תגדל בתחושה שוויונית, שהיא נאהבת, אני חושבת שכדאי שתקדישי לזה מחשבה, כי אם מהרגש זה לא מגיע, זה יגיע מהקוגניציה. תביני שהיא זקוקה ליותר, תזייפי את זה עד שזה יבוא לך בטבעיות. תתחילי מרשימת יתרונות של הילדה הזו. לפעמים, כשמשהו מפריע לנו, אנחנו מתקשים לראות את הטוב".
"יכול להיות שאם תשקיעי בזה זמן, ותמני את כל היתרונות שלה, תגלי בה כל מיני צדדים שאת לא נותנת להם משקל ביומיום. למשל, שהיא מאוד נדיבה לקשישים, אוהבת מאוד בעלי חיים. פתאום מאירים בזרקור על זה שהיא מציירת מעולה, שיש לה חוש הומור מפותח. אנחנו מגלים שהיא שמה לב לפרטים קטנים מאוד, שהיא אדיבה. אולי הדברים הטובים של הילדה הזו לא באים לידי ביטוי כלפייך, אבל הם ישנם בעולם".
"בנוסף, אני רוצה שתשאלי את עצמך מה אחרים אוהבים בה. אם המורה יכולה להגיד עליה דברים טובים, מה היא תגיד? ככה תראי את הילדה באור אחר. בהמשך אני רוצה ששלוש פעמים ביום לפחות תשבי ליד הילדה ותגידי לה איך היא עזרה לך, אפילו כשהיא לא יודעת מה היא עשתה. למשל, אם היא התארגנה בבוקר לבד, תגידי לה שאת מודה לה על כך שהיא מתארגנת ושאת לא צריכה לדאוג לכך שהיא תעשה את זה. תגידי לה שזה ממש מקל עלייך. אם היא באה הביתה מבית הספר ולא זרקה את הילקוט בסלון, אלא הניחה אותו בחדר שלה, זה משהו שאפשר להגיד עליו תודה. תגידי לה שנעים לך לדעת שהיא עושה את זה. היא הלכה ועזרה לאחותה או לאחיה? שוחחה עם סבתא שלה? תראי את זה ותגיבי לזה".
"המטרה שלי היא שתתחילי לראות דברים חיוביים בילדה, ובתגובה לזה היא תקבל ממך פידבקים חיוביים. את תראי את הילדה הזו לא רק במגרעות שלה, תביני שהיא לא אשמה, וככה תחושי יותר חמלה ותביני אותה. אני רוצה שתביאי בחשבון שדברים כאלה לוקחים זמן, וחשוב שתביני שזה תהליך. הוכח מדעית שלנוירונים במוח לוקח 21 יום לייצר חיבורים חדשים, ולכן, אם במשך 21 יום את עובדת על זה ברצף – רואה את המעלות שלה ומגיבה להן – אז אצלך, וגם אצלה, ייווצרו קשרים חדשים במוח. חשוב לי להדגיש שזה לא משנה את המציאות, זה משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלות על הדברים, ושם יהיה השינוי".
סייעה בעריכת הכתבה: עדן בן ארי, 103FM