אולי דנון הוא מכותבי השירים המקוריים והמסעירים של הרוק הישראלי של זמננו, קול ייחודי בנוף המוזיקה המקומית העכשווית. "השבר הסורי-אפריקני" הוא הסינגל הראשון ושיר הנושא מתוך אלבומו החדש והשלישי של אולי בהפקה של עומר שונברגר.
״עבדנו על האלבום הזה כמעט שלוש שנים. להוציא שיר זה מרגש ומפחיד. תמיד יש תחושה משהו אנטי-קליימקטית כזו אחרי שאתה מוציא יצירה שאתה עובד עליה כל כך הרבה זמן. בסוף זה מסתכם שהוא יוצא ורק נותר לחכות ולראות איך הוא מתנהל לבד בעולם. זו גם רק סנונית ראשונה מתוך האלבום החדש. למרות שזה אלבומי השלישי עדיין יש תחושה של אלבום ראשון״.
האלבום הראשון יצא כשהיית עוד נער.
״את האלבום הראשון שלי הוצאתי בגיל 16, וממש לא התייחסתי לזה כאל מהלך של קריירה – היה בזה משהו נאיבי אפילו. ואז לקח כמעט חמש שנים עד שהוצאתי אלבום שני. על 'ארבע עונות השנה' (האלבום השני) עבדנו במהלך הקורונה, והקלטנו אני והמפיק המוזיקלי עומר שונברגר רק שנינו באולפן. זה היה מאוד נוח. אבל את האלבום הנוכחי רצינו להקליט באופן ׳אולד סקול׳. זה אלבום להקה, שמנגנת בו הלהקה שמלווה אותי בהופעות בשלוש שנים האחרונות. זה היה סוג של הגשמת חלום מבחינתי – להקליט כמו פעם עם להקה שמקליטה ומנגנת. יש תחושה של משהו חדש מבחינתי, סוג אחר של גישה של הקלטות״.
תשתף אותי ברגע יותר קשה שהיה לך בשלבי היצירה.
״בכל עבודה על יצירה יש איזה פער לגשר עליו בין הפנטזיה המושלמת שלך לבין איך שהדברים מתהווים בפועל. ויש תמיד איזה וויתור מסוים להיכנע למציאות. כשהתחלנו לעבוד על האלבום הייתה את תקופה המחאות וההפיכה המשטרתית – שעדיין לא נגמרה – ואז הגיע השבעה באוקטובר".
"אני לא אוהב להשתמש במילה ׳התפכחתי׳, כי היא מרמזת כאילו עד אותו הרגע הייתי באשלייה, אבל היה רגע שתהיתי האם אני רוצה להמשיך לעבוד על האלבום הזה. האם הוא רלוונטי? בגלל שאנחנו עדיין לא רואים את הקצה של ההשפעות שיהיו לדבר הזה על כל האספקטים בחיים שלנו ובתוכם גם מוסיקה ואומנות".
"באמת היה רגע שתהיתי האם אני צריך לגנוז הכל ולנסות לכתוב מחדש דברים אל מול המציאות הזאת. אבל אז אתה מגלה שלשירים יש איזה כוח נבואי. הרבה מאוד שירים קיבלו משמעות גדולה יותר אל מול האסון הנורא הזה. אז היה רגע משבר, אבל היציאה ממנו הייתה חזקה. בתוך האלבום יש שלושה שירים שנכתבו אחרי פרוץ השבעה באוקטובר, ובקטע מוזר אני פחות מזהה בהם סממנים של השבעה באוקטובר. בשירים שנכתבו לפני יש תחושה של מעין אסון שעומד להתרחש״.
איך אתה מתמודד עם ביקורת עצמית?
״אני ביקורתי מאוד כלפי עצמי במיוחד בשלב הכתיבה. אני כמעט כל שבוע זורק שיר או שניים לפח. אבל אני מאוד מתאמן על הרפייה של האחרי. אני מזכיר לעצמי לפעמים בכוח שהמרדף אחרי שלמות לא רק שהוא נידון לכישלון הוא גם לא העניין. אני חושב שהדברים שאנחנו הכי מתרגשים מהם באמנות זה דווקא השברים. בשביל זה אני מקיף את עצמי בעוד אנשים – כדי שכל אחד ייתן את הפרשנות שלו. ככה אני מרחיק את זה מעצמי ואומר ׳זה לא רק עליי׳״.
איפה אתה עומד אל מול ׳הילד פלא׳ שהוציא אלבום בגיל 16?
״יש דברים מסוימים בחופש שהיה לילד ההוא שכתב את השירים שאני מתגעגע אליהם, שיכלתי להרגיש מעין חיבור יותר חשוף לרגשות, ועם הגיל אני מוצא את עצמי מתרחק מהם״.
בכל זאת אתה עדיין בשנות העשרים לחייך.
״מה שרציתי להגיד שאנחנו לא בהכרח מתבגרים בצורה כרונולוגית. אני מצד אחד מרגיש שאני הופך לאדם מבוגר, אבל אני עדיין מרגיש שיש לי איזו גישה לילד. אומרים שגיל ההתבגרות בימינו ממשיך עד גיל השלושים כמעט״.
כמה אתה יוצא לרחובות להפגין?
״אני יוצא להפגין, הייתי רוצה שיהיה לי את התחת לצאת יותר. אני חושב שגם בימי ההפיכה המשטרית, שעדיין לא הסתיימה, רציתי לצאת יותר. אבל כרגע המלחמה, כן אני מודה, גרמה לי לצאת פחות. אבל זה חשוב לי מאוד גם כאמן שרוצה ליצור בישראל. חשוב לי גם איזו מדינה זאת תהיה ולהרגיש שיש לי ולאנשים שאני אוהב מקום להיות אנחנו״.
