בראיון שפורסם ב'דבר' ביום הזכרון הבין לאומי לשואת העם היהודי, ד"ר רפאל מדוף הציע לשקול לוותר על המונח רצח עם (ג'נוסייד), בשל השימוש הכוזב שנעשה בו, והפיכתו לכלי נשק בידי אנטישמים נגד יהודים. אף שאני מסכימה איתו לגבי השימוש הנלוז שנעשה במונח, בעיקר לאחר מתקפת 7 באוקטובר – ולמען האמת, בעקבות העובדה שהעולם התעלם מהמתקפה והתרכז בתגובה הישראלית לה – אני מתנגדת למסקנה שיש לוותר על המונח.
השפל המוסרי שאליו התדרדר השיח הציבורי העולמי בנושא, והטענות הפופוליסטיות כי ישראל אחראית לרצח עם בעזה, מצריכים דיון מעמיק בנושא, ויותר מכל הבהרת המושגים ו"עשיית סדר" בכאוס המושגי. אני רואה במצב המחפיר שבו נמצא השיח הציבורי הזדמנות לדון במונח ג'נוסייד, שאינו נמצא בלב השיח הציבורי הישראלי, בין השאר משום שהמונח "שואת העם היהודי" מאפיל עליו.
רצח עם דורש כוונה מיוחדת להשמדת קבוצה
את המושג ג'נוסייד (גזע- geno, רצח – cide) טבע המשפטן היהודי-פולני רפאל למקין בזמן מלחמת העולם השנייה. החידוש המשמעותי שהציג למקין היה בניסוח מושג שמתרכז בהשמדת קבוצה ולא בהשמדת יחידים. גם אם לא כל הקבוצה מושמדת בסופו של דבר, העובדה שהמבצע מתכוון להשמיד את הקבוצה הופכת את מעשיו לרצח עם.
למקין היה הדמות המרכזית שהביאה להכרתו של העולם, באמצעות האו"ם, במונח ג'נוסייד, ולהפיכתו לפשע בין לאומי על ידי אימוצה של האמנה למניעתו של פשע השמדת עם וענישתו בשנת 1948. המונח לא התקבל אל חוקת בית הדין הבין-לאומי הצבאי של נירנברג, שבו נשפטו בכירים נאצים ב"משפטי נירנברג", אך ניתן לומר כי רוחו ריחפה מעל חוקת בית הדין והליכיו.
אימוצה של האמנה למניעתו של פשע השמדת עם וענישתו על ידי האו"ם, זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה ובהקשר מובהק לשואת העם היהודי, הפכה את שואת העם היהודי לדגם המובהק ביותר של הג'נוסייד.
האמנה קובעת כי ג'נוסייד הוא פשע בין-לאומי, וכי המדינות שהן צד לאמנה מחויבות למגרו, ולהביא להעמדתו לדין של כל מי שחשוד בביצוע הפשע או בסיוע לביצועו. כיום יותר מ-150 מדינות מתוך 193 מדינות העולם חברות באמנה, והיא מחייבת גם את יתר המדינות, מכוח היותה משפט מנהגי.
האמנה קובעת חמישה סוגים של מעשים שמכוננים את הפשע: הריגה של חברי הקבוצה (לאומית, גזעית, אתנית או דתית); גרימת נזק חמור, גופני או נפשי, לחברי הקבוצה; העמדת הקבוצה בתנאי חיים שיכולים להביא להשמדתה; מניעת לידות בקבוצה; וגירושם של ילדים חברי הקבוצה אל קבוצה אחרת. מאפיין חשוב נוסף של הפשע שהתקבע על ידי האמנה הוא הכוונה המיוחדת להשמיד קבוצה אתנית, לאומית, גזעית או דתית. כלומר, המעשים המכוננים את הפשע אינם מספיקים כשלעצמם. הפשע נוצר רק כאשר מתלווה אל אחד מן המעשים הללו כוונה שכזו, ובלעדיה, אין מדובר ברצח עם.
כמונח משפטי, הכוונה המיוחדת להשמיד קבוצה מייחדת את הג'נוסייד מכל פשע אחר, חמור ככל שיהיה. הערבוב המושגי והפופוליסטי בשיח הציבורי בין המונחים "פשעי מלחמה", "פשעים נגד האנושות" ו"ג'נוסייד" (השמדת עם) מבטאת החמצה של הבדל חשוב – בהיעדרה של כוונה כזו, אין מדובר בהשמדת עם. הכוונה המיוחדת הזו היא שהופכת את פשע השמדת העם ל"פשע הפשעים", כפי שכונה בעבר.
טעות נפוצה נוספת היא ההנחה שרצח עם מתרחש רק כאשר מדובר בהרג בהיקף נרחב של חברי הקבוצה, כפי שאמנם אירע באירועי השמדת העם המוכרים ביותר, כמו שואת העם היהודי או הרג מיליון אזרחים בני שבט הטוטסי ברואנדה ב-1994. רצח עם אכן מבוצע בדרך כלל בהיקף נרחב, וזו אחת הדרכים ללמוד על הכוונה המיוחדת להשמיד קבוצה, אך מימדי ההשמדה אינם תנאי הכרחי לרצח עם.
משקלו של המושג ג'נוסייד במשפט הבין לאומי התחזק עם הכנסתו אל תוך חוקת בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג (ICC), שהוקם ב-1998. עוד לפני כן הוא הוכנס אל חוקותיהם של בתי הדין הבין לאומיים הפליליים של רואנדה ויוגוסלביה לשעבר, שהוקמו בעקבות מלחמות האזרחים הקשות שהתרחשו בשנות התשעים של המאה הקודמת. בתי דין אלו הרשיעו כמה פושעים בפשע השמדת עם, וגזרו עליהם את העונש החמור ביותר האפשרי, מאסר עולם (עונש המוות, שהתקבל בנירנברג, הפך בהמשך לבעייתי מבחינת המשפט הבין לאומי).
ההאשמות כלפי ישראל שקריות – אך היו אמירות שאסור שייאמרו
ההצעה לוותר על המונח השמדת עם, ובעקבותיה על פשע זה ועל הסטיגמה החמורה המלווה אותו, אינה מוסרית ואינה נכונה בעיני. לצערנו, פשעים כאלה ממשיכים להתרחש בעולם. מספר דוגמאות הן השמדת האויגורים בסין, השמדת השבטים הילידים בידי ערבים בסודן, והשמדת המיעוט המוסלמי (רוהינג'יה) במיאנמר.
אכן יש קושי רב להוכיח את אותה כוונה מיוחדת, ועל כן לא רבים הם המקרים בהם אנשים הורשעו בפשע השמדת עם, ואין אף לו מדינה אחת שנקבעה כאחראית לפשע זה (גרמניה כמדינה לא עמדה בפני בית דין בין- לאומי). אך יש חשיבות גדולה לכך שהקהילה הבין לאומית תמשיך לרדוף פושעים המבצעים את הפשע החמור הזה, וככל האפשר, לבוא עימם חשבון.
במקביל יש להמשיך ולהיאבק בהאשמות הכוזבות כי ישראל מבצעת רצח עם בעזה. מדינת ישראל- באמצעות ממשלת ישראל – אינה חפצה בהשמדתו של העם הפלסטיני. סיפוקו המתמשך של סיוע הומניטרי, ההקפדה על פינויה של האוכלוסייה האזרחית העזתית מאזורי הלחימה, כמו גם ההקפדה העקרונית על ציות לדיני המלחמה של המשפט הבין -לאומי הם ראיות לכך, שישראל אינה מכוונת את אמצעי הלחימה כנגד כל העם הפלסטיני ובוודאי לא במטרה להשמידו.
המעשים שביצעו בשבעה באוקטובר פעילי החמאס ותומכיהם עשויים להיחשב מעשים של השמדת עם, לנוכח הפקודה שניתנה לפעילי החמאס להרוג ולחטוף כמה שיותר ישראלים, מסמכי ההסתה שהתגלו ואשר היו ידועים גם לפני כן, הקוראים להשמדתה של ישראל ושל הישראלים, תרגומו של מיין קאמפף לערבית, חוברות לימוד הכוללות חומרי הסתה, ושלל ראיות אחרות המצביעות על כוונה מיוחדת שכזו.
אף על פי כן, אמירות חמורות וקשות שנאמרו על ידי שרים בממשלה כנגד הציבור הפלסטיני בכללותו, אסור היה שייאמרו, ויש הצדקה לכך שהדליקו "נורה אדומה" אצל שופטי בית הדין הבין לאומי לצדק בהאג (ICJ). אלה ראו באמירות הללו ראשית ראיה לביסוס כוונה מיוחדת להשמדת העם הפלסטיני.
העם היהודי היה קורבן לפשע השמדת העם החמור ביותר בהסטוריה האנושית המודרנית. על כן, חובתו המוסרית להמשיך וללחום נגד פשע זה, למען זיהוי מוקדם של התנאים שעלולים להביא להתרחשותו ולמען נסיון למניעתו, ובמקרה הגרוע ביותר, כאשר כבר התרחש, לדרוש להביא לדין את האחראים לו. ויתור על המושג רצח עם אינו ניצחון פוליטי אלא כניעה מוסרית למחוללי אנטישמיות. עמידה איתנה מול השקרים הפופוליסטיים תשתלם, כך אני מקווה, ברבות הימים.
ד"ר הילי מודריק-אבן חן היא מרצה בכירה למשפט בין לאומי וראש מרכז מחקר ולמידה של פשעי השמדת עם, אוניברסיטת אריאל
