המקום: דירתה המעוצבת לעילא של עינת, אחת מחברות מועדון "קוראות" רעננה, המונה כ־20 משתתפות. התפריט: עשיר וכולל את הלהיטים הגדולים (קישים, פירות העונה). הגיל: 50 ומעלה. המחלצות: בטוב טעם. הספר: "רביעיית מיתרים" של הסופרת ההולנדית אנה אנקוויסט. הדיון מתחיל רק לאחר שיחת חולין על נסיעות ללפלנד ולפורטוגל, קונצרטים שביקרו בהם, וכמובן – חזרות המקהלה העירונית, שבה חברות רבות מהמשתתפות. "בחירת הספרים היא דיקטטורה, כי בעבר נתתי לבחור ובחרו לא טוב", אומרת דפנה לוין, מנהלת המועדון.
כמו בכל קבוצה, כלל בסיסי הוא שללא מנהלים שיתאמו את המפגשים – המועדון לא יצליח לפעול. ואכן, לוין משליטה סדר בעדינות, שומרת שכולן תדברנה ושיתקיים דיון אחד (אין לתאר כמה מענגת התחושה להיות במקום שמישהו משליט בו סדר, גם אם מדובר "רק" במועדון קריאה). השיחה אמנם נסבה סביב הספר, אך היא מתרחבת לכל הנושאים שהוא נוגע בהם – מזיקנה ושחיתות ועד בתי משפט ומוזיקה. כאן אני חוזה לראשונה בקסם שיחזור על עצמו בצורה כזו או אחרת גם במועדונים האחרים שאתארח בהם: קבוצה לא קטנה שנפגשת אחת לחודש, לפעמים גם במשך עשור, ומנהלת שיחה הרמונית וזורמת על הספר, ובמקביל מייצרת גם תחושת חברותא, מדלגת בין הספרותי לאישי וגורמת למשתתפות להרגיש במרחב בטוח, שבו אפשר באמת לדבר על הכל.
איבי אלברט: "אני קוראת 200 ספרים בשנה. יש לי זמן כי אני עצמאית, ככה אני נרגעת. פעם קראתי ספר של רבקה יארוס שקורים בו דברים רעים – והתחלתי לבכות, לבכות, ממש לגז'דר. החלפתי את המצעים שש פעמים. זה ספר שצריך לבוא עם אזהרה"
החוויה חוזרת על עצמה במועדון "קוראות" התל־אביבי, שאותו מנהלת שירה סובל, מורה לאנגלית בת 53. ברשת מועדוני "קוראות", שפועלת בכל הארץ, יש כלל: הכניסה לנשים בלבד. "לא רצינו להכניס גברים, אף על פי שבטח היה קל יותר לדחוף ספרי עיון והיסטוריה", אומרת סובל. "גברים אוהבים לתפוס את החלל והמרחב בכל מקום שבו הם נמצאים, ולא בא לנו על זה. זו לא המצאה שלי, זה ידוע מחקרית. גם בעולם הספרות יש את זה: מרגע שנשים הפכו להיות הרוב – הספרות הפכה טריוויאלית ושולית. אין קאנון ואין סופרים 'נחשבים'".
אזהרת טריגר
למועדוני הקריאה יש היסטוריה תרבותית מפוארת. במאה ה־17 בפריז הסלונים הספרותיים היו מקומות שהתאספו בהם הוגי דעות, אמנים ואנשי רוח כדי להחליף רעיונות על מדיניות, תרבות וחברה. נשים ממעמד האצולה אירחו את הסלונים המוכרים ביותר. כיום דיונים פוליטיים נערכים בפרלמנטים של ימי שישי או בחוגי בית, ורובם, בוודאי הסוערים שבהם, עברו לרשתות החברתיות – כך שברוב מועדוני הקריאה של היום פשוט דנים בספרים.
במועדון "קוראות" הפתח־תקוואי האווירה מעט שונה. ראשית, מאז הקורונה הפגישות נערכות אונליין. בהתאם לכך המחלצות נוחות ויומיומיות, אך חשוב ומטריד מכך – אין אוכל. את המפגש מנחה ביד רמה מנהלת המועדון, ציונית קופר־גולדווסר, סופרת וסא"ל (מיל'). מכללי המועדון: מי שהמליצה לבחור את הספר היא גם זו שפותחת בדברים, וחובתה לספק רקע קצר עליו. כשאחת המשתתפות מציעה שידלגו על הרקע – היא ננזפת בעדינות, וכך גם משתתפת אחרת שקראה את הספר מזמן ולא טרחה לקרוא אותו שוב לקראת המפגש.
כאן, דווקא לנוכח משמעת הברזל, בולט השבר. הספר הנבחר הוא "רחשי תודה" של דלפין דה ויגאן, על קשישה המאבדת את יכולתה לדבר, והתגובות אליו קשות. חלק מהחברות, מפאת גילן, מזדהות עם התחושה של אובדן השליטה בגוף. אחרות מציינות שהוריהן עוברים תהליך דומה. ל', שמטפלת בהוריה, אומרת שהתמלאה כעס על כך שהיתה צריכה לקרוא את הספר: "הספר היה יפהפה והכתיבה היתה מדהימה, אבל הוא פגע בפחדים הכי קמאיים שלי".
האווירה הולכת ומתקדרת מרוב דיבורים על אובדן והצטמצמות לקראת זיקנה, וקופר־גולדווסר מנסה לעצור את המפולת ומדברת על ההומור הקליל שבספר, ועל האופן שבו הוא יכול לעזור בהתמודדות עם קרובים שמזדקנים. אבל הנזק נעשה, האווירה לא מתרוממת, ול' מבקשת אזהרת טריגרים על ספרים "כבדים" כאלה בעתיד.
ממעוף הציפור
במועדון הקריאה של חן מלול, הנערך גם הוא אונליין, אני סוף־סוף מוצאת את המצרך הנדיר – גבר. למעשה, זהו המועדון המגוון ביותר בכתבה, ויש בו מספר שווה של גברים ונשים – כעשרה חברים בסך הכל, בגילים הנעים בין 30 ל־50. לפי מלול, במועדון קוראים ספרי פנטזיה – במובן הרחב של המילה. "פחות טולקין ויותר אפוסים עתיקים", הוא מבהיר.
חן מלול: "מתוך החרדה אחרי 7 באוקטובר, דווקא הספרות עזרה לי. האיליאדה, למשל, מאירה על המציאות. כשקוראים בה אפשר להסתכל על הדברים במבט־על ולהתחבר למה שקורה כאן ועכשיו, יותר מאשר כשמתעדכנים על הטילים בחדשות"
בעבר דנו כאן באיליאדה ובאודיסיאה, יצירותיו האפיות של הומרוס מהמאה השמינית לפני הספירה. כעת הם הגיעו לכרך החמישי של "גן העדן האבוד", יצירתו של המשורר האנגלי ג'ון מילטון מהמאה ה־17, המתארת את גירוש אדם וחווה מגן עדן.
האווירה, כצפוי, אינטלקטואלית במקסימום, ומילים כמו "אונתולוגי" ו"אפיסטמולוגי" נזרקות לחלל סשן הזום כלאחר יד ובאופן תדיר. הדילמות הפילוסופיות שמעלים חברי המועדון כתוצאה מהקריאה ביצירה הן גדולות מהחיים: שאלות כמו "האם יש בכלל גורל?", "איך אמור האדם להימנע מפיתוי?", "האם אלוהים מאכזב?" ועוד כהנה וכהנה.
מפתיע לגלות שהמפגשים במועדון קורים אחת לשבוע, מה שמחייב את חבריו לקצב קריאה לא טריוויאלי, בעיקר כשבחומרים כבדים כאלה עסקינן. מלול, לשעבר עורך תוכן בספרייה הלאומית ובעל הפודקאסט הספרותי "ספריית בבל", הקים את המועדון כניסיון להתמודד עם אירועי 7 באוקטובר, ולא התקשה לגייס חברים לקבוצה בעזרת פייסבוק.
"חודש אחרי 7 באוקטובר לא יכולתי להפסיק לראות טלוויזיה", אומר מלול. "הייתי צריך לחשוב מה עושים אחרת, כי אי אפשר להמשיך ככה. מתוך החרדה דווקא הספרות עזרה לי להתחבר למציאות. האיליאדה, שהיא שיר על מלחמה מהמאה השמינית לפני הספירה, מאירה על המציאות בצורה בוהקת, מראה את ההמשכיות של האלימות מאז ומתארת את המקום של האינדיבידואל ואת הסיפור שלו בתוך מלחמה. אנחנו שואלים את עצמנו אם זהו טבע האדם להיות במלחמות ולרצות להשמיד. כשקוראים בה אפשר להסתכל על הדברים במבט־על ולהתחבר למה שקורה כאן ועכשיו, יותר מאשר כשמתעדכנים על הטילים בחדשות. יש תפיסה שלפיה ספרות והגות הן מותרות – אבל דווקא בתקופות של משבר אנחנו רוצים קצת רוח, לזכור שאנחנו גם בני אדם, ללכת למקום הדמיוני שעדיין מאיר לנו על המציאות".
ולמה דווקא היצירות העתיקות הללו?
"פחות עניינו אותי רומנים מודרניסטיים על עוד זוג שמתגרש או יוצא למסע. גיליתי שמיתולוגיות ומיתוסים אפיים תופסים אותי כמו שדברים אחרים לא. אמות המידה שבהם הן כל כך גדולות – שכל מעשה יכול לשנות את העולם, וזה תופס את הדמיון".
אז למה בפורמט של מועדון?
"קריאה היא פעולה מאוד בודדה, ובמועדון יש אלמנט חברתי. כל אחד מבין דברים אחרת, מביא זווית אחרת. זה פלא, כאילו היצירה חיה ומדברת אלינו. כל אחד מבין אותה בדרך שלו, ומסתכלים על הדברים בצורה הרבה יותר עשירה, כמו באוניברסיטה".
"רצחו לי את הספר"
כבר בנסיעה למועדון הספרות הרומנטית בלוד האחיות איבי אלברט ואילה ג'לדטי הזהירו אותי שהן "טיפה קולניות. אנחנו מתחילות לדבר על הספר וסוטות למלא נושאים, רבות. יודעים כשאהבנו ספר או כשלא אהבנו. חכי, חכי מה אנחנו עושות לפנינה היום. היא המליצה על הספר ואילה לא אהבה".
כמקובל בז'אנר, כמו רבות מחברות המועדון, שתי האחיות קוראות כמות ממש גדולה של ספרים. "אני קוראת 200 ספרים בשנה. יש לי זמן כי אני עצמאית", אומרת אלברט. "ככה אני נרגעת – אני קוראת ספרים רומנטיים, רואה סרטים רומנטיים, סדרות שבהן תופסים את האנשים הרעים. פעם קראתי ספר של רבקה יארוס שבו קורים דברים רעים – והתחלתי לבכות, לבכות, ממש לגז'דר. החלפתי את המצעים שש פעמים. זה ספר שצריך לבוא עם אזהרה".
"לי יש פחות זמן", אומרת ג'לדטי, "אני קוראת רק בסופי השבוע, אבל ברבאק. לילות לבנים, שהילדים יאכלו קורנפלקס ויעזבו אותי בשקט. אבל לא להתקשר לרווחה, כן?"
המועדון הרומנטי הוקם כיוזמה של ספריית לוד. בשונה ממועדונים אחרים, כאן המנחה היא מקצוענית – שרית חיים־שירם, סופרת ז'אנר והעורכת הראשית של הוצאת "מלודי" לספרות רומנטית. היא מנהלת את הדיון באמצעות מצגת ומעלה נושאים לדיון, כולל סוגיות של תרגום וכתיבה. הספר היום: "פן פאל" של ג'יי.טי גייסינגר. האווירה: חמה, מאוד חמה.
כשהמשתתפות מגיעות הן מחבקות ומנשקות זו את זו בחיבה רבה. ואז, כשהדיון מתחיל במקסימום ומתגבר משם, אני מבינה למה האחיות התכוונו. התגובות של המשתתפות לעלילה ולדמויות מלאות רגש ומגיעות לשיא כשהדיון מגיע לבגידות – אחת מהתמות המרכזיות בספר. "אם היא היתה שומרת נידה היא לא היתה מגיעה לזה", אומרת תמי חג'ג', דתייה ממושב זיתן, על מעשי הדמות הראשית.
חיים־שירם מספרת שהקהל הישראלי נרתע מספרים שיש בהם בגידה, והחברות אכן מביעות זעזוע עמוק מכך שמעשה הבגידה הוא "טריוויאלי" עבור אנשים כמו הדמות הראשית. כשעולה האפשרות לשחרר את בן זוגך לבגוד, חג'ג' אומרת: "ניסיתי לדמיין את ציון בעלי אומר לי כזה דבר – ולא ידעתי אם להביא לשבעה שלו בורקסים או משהו אחר".
המשתתפות מעלות אנקדוטות מחייהן, והדיון הסוער נפסק רק כשמתגלה כי אחת מהמשתתפות לא קראה את "תחרה וצבע", רב־המכר של הסופרת הפופולרית אילת סווטיצקי. "חילול הקודש!" שואגת עליה אילה, "לכי תעמדי בפינה ונכבה לך את האור!" משם הן עוברות מייד לדיון על התקופה שבה הספר יצא לאור, ב־2013, ומחליטות לעשות קריאה מחודשת כדי לבדוק אם עמד במבחן הזמן.
"זה היה ככה מההתחלה", אומרת חיים־שירם, "הכל אמוציונלי פה, מלא תשוקה ולהט, כמו הז'אנר. אני מנחה גם מועדון פרוזה, ושם אין את האווירה הזאת. אנחנו גם מאוד מעורבות זו בחיים של זו, קצת כמו משפחה. יש בינינו הרבה מפגשים חברתיים מחוץ למועדון". בסוף המפגש האווירה מתחממת עוד יותר, כשהדיון מגיע לספר שיקראו בחודש הבא. חג'ג' מגלה התנגדות עזה לספר מסוים, משום שהיא כבר קראה ואהבה אותו, ועכשיו מפחדת שהחברות "ירצחו לה את הספר", כדבריה. "אם הן ידליקו לי פנס וישנו לי את זווית החשיבה על הספר – זו תהיה בעיה".
זה קורה הרבה?
"כן, המועדון גורם לנו לחשוב על ספרים בצורה אחרת. לפעמים אני מתעלפת מספר, ואז כשמנתחים אותו אני אומרת לעצמי: וואו, זה לא עבר לי בראש".
חג'ג', אם לחמישה, לא רואה בעיה בעובדה שהיא קוראת ספרים שלרוב מכילים גם פן ארוטי. "אני לא מתביישת במה שאני קוראת, יש לי ספרייה ענקית במרכז הבית וכולם רואים. אני אדם בוגר. חוץ מזה, זה עושה פלאים לזוגיות. יש אצלנו מה שנקרא 'ספרי שלום בית'. ככה קוראים לספרים מהז'אנר הרומנטי, כי זה גורם לך לרצות את בעלך יותר".
גם בקהילה שלך את מרגישה בנוח עם זה?
"היישוב שלנו לא דתי, אבל רוב האוכלוסייה חוזרת בתשובה. יש המון בנות עם כיסוי ראש שקוראות את הז'אנר הרומנטי, והן גם מגיבות ברשתות. נכון, חלקן עדיין לא ישבו עם הספר בגלוי וקראו ליד אנשים, ויש מישהי אצלי ביישוב ששמעה אותי מדברת על ספרים ואמרה שאלה 'ספרי תועבה', אבל אני לא מכריחה אף אחד לבוא למועדון. כמו שיש לי ארון ספרי קודש – גם הספרים האלה הם ספרי קודש. אבא שלי ממש דתי. פעם השווצתי בקורא הספרים האלקטרוני שקיבלתי ליום ההולדת, ואבא שלי שאל אם יש שם גם שולחן ערוך – פחות, אבא. פחות. פחות שולחן, יותר מיטות".
איזה חלק המועדון תופס בחיים שלך?
"המועדון תורם מאוד לחיים. זה משהו קדוש מבחינתי, שאני לא מפספסת. כיף לי להיות עם כולן, לשמוע עוד דעות על הספר, פירוש אחר לאותה סצנה, דיון. ואני גם אוהבת אותן, מעצבנות כאלה".
אירוע טלוויזיוני
רק הודות לאווירה הקורקטית במועדון הקריאה הרגוע של עמוס נווה בצפון תל אביב אני מצליחה להירגע מהלהט הרב במועדון הרומנטי בלוד. נווה, עורך דין ואקדמאי, והחברים שלמדו עימו בתוכנית היוקרתית למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, החליטו להמשיך את החברותא גם לאחר סיום הלימודים. יותר מעשור לאחר מכן, חברי המועדון ממשיכים להיפגש אחת לשלושה חודשים. על הפרק: "המדריך לעוזרות הבית", אסופת סיפורים קצרים מאת לוסיה ברלין. הכיבוד: גבינות ויין. הלבוש: מוקפד. האווירה: נכונה פוליטית. קולותיהם של המשתתפים מהוסים מעט, ומפעם לפעם אחד מהם בוחר לדבר ומתוודה "אני לוקח את התור", או "אני שוברת את הסבב".
גם בגזרה המגדרית המודעות גבוהה. משתתפת אומרת משהו על "דיבורי בנות" – בנימה מתנצלת, כמובן, שמודעת לעצמה להפליא – ועדיין מקבלת תגובות כחכוח מסביבתה. לאחר מכן מתקיים דיון ער על הסיבה לכך שתמונת הסופרת הנאה מופיעה על הכריכה, ואם כך היה קורה אם הסופר היה גבר. "אם הייתי יודע שזה סיפור שכתב גבר", אומר נווה, "הייתי חושב שזה סיפור שוביניסטי, כאילו הוא יצר לעצמו איזו דמות פנטזיה של אישה". באופן מפתיע, למרות ההתחלה הרגועה, שוב קורה הפלא: ככל שהדיון מעמיק, והנוכחים מנתחים את רגשותיהם כלפי הספר, כך נוצרת תחושה של קבוצה מלוכדת, פתוחה ואינטימית שחבריה קשורים זה לזה, גם אם הם נפגשים רק לערב אחד בכל שלושה חודשים.
"זו ההזדמנות שלנו לשמור על קשר. אנחנו לא ממש קבוצה חברתית שהיתה נפגשת אחרת", מתאר נווה את הסיבות להמשכיות המועדון. "כשנפגשים, אני כן חושב שכדאי לקיים מפגש חברתי עם תוכן ועניין כלשהו, ולא רק לקשקש. חוץ מזה, המחשבות על הספרים שאנחנו קוראים בדרך כלל נשארות בתוך עצמנו. זה די בודד, וזה נחמד שיש עוד קבוצה של אנשים שקוראת איתך את אותו הספר ויוצרת איתך עולם משותף לערב ספציפי, כמו אירוע טלוויזיוני בסגנון הפרק האחרון של 'משחקי הכס'".
"הם ישתלטו על הכל"
לסיכום, אני מתארחת בסשן זום של מועדון הקריאה לנוער בגילי 16-13, שאותו מובילה הסופרת יובל אטיאס. במועדון חברות כרגע שש נערות, והספר הנדון הוא "יותר טוב מהסרטים", דרמת נעורים רומנטית שגם גיבוריה הם בני עשרה. שם תוהות המתבגרות למה בעצם אין דמות טיפולית בחייה של הדמות הראשית, שמתמודדת עם מות אמה.
"אף אחד לא חשב לשלוח אותה לפסיכולוגית?" שואלת ע', ואז עונה לעצמה: "זה כי זה לא העולם האמיתי". "כל הדמויות ב'הארי פוטר' צריכות טיפול", ממשיכה ש', "אבל זו פנטזיה, אז הן לא הולכות לטיפול". "אי אפשר שיהיו שם מבוגרים, הם ישתלטו על הכל", מוסיפה ה', והדיון נסגר בהסכמה. אטיאס דואגת לתת לכל אחת מקום לדבר. כמו בשאר המועדונים, הדיון על הספר מוביל לדיוני המשך על חברות רעילה או אינדיבידואליזם מול הרצון להשתייך.
בסוף הפגישה אטיאס מבקשת ממני בהפתעה לומר משהו לסיכום. אני נתקעת לרגע, אבל אז חולף במוחי פלשבק. הזמן: אי־אז בשנות ה־90. המקום: ספריית תיכון רמת־גני. אני תלמידת כיתת המחוננים, שבה לומדים בסך הכל 14 נערים ושתי נערות. אני וא', תלמיד בכיתתי, מראים זה לזה את הספרים שאנחנו קוראים. הוא קורא ספר של אסימוב, ואני את אחד מספריה של וי.סי אנדרוס, שכתבה את "פרחים בעליית הגג" ורומנים אחרים על אהבות מסעירות ועל סודות אפלים. כשא' קורא את הכריכה האחורית – הוא מעווה את פניו. "זה כמו לראות 'צעירים חסרי מנוח'", הוא קובע, והבוז נשמע בקולו. אני חשה בושה פתאומית, ומחליטה להיזהר בפעם הבאה שאחלוק עם העולם את חומרי הקריאה החביבים עלי.
"זה מדהים שיש לכן מועדון לדבר בו על הספרים שאתן אוהבות", אני אומרת, "הלוואי שזה היה כשהייתי בגילכן".
