לפני שמונה שנים “געגוע" של שבי גביזון עלה לאקרנים. הוא אומנם השתתף בפסטיבלים של ונציה וטורונטו, אבל לא הותיר חותם מיוחד. למרות זאת, חברת הפקה צפון–אמריקאית רכשה את זכויות העיבוד המחודש שלו, והתוצאה היא רימייק דובר אנגלית בשם “Longing", שאצלנו שומר על השם המקורי שלו. אחרי שעלייתו נדחתה כמה וכמה פעמים בגלל המצב, הוא עלה אצלנו לאחרונה.
במקור הישראלי כיכבו שי אביבי, אסי לוי ונטע ריסקין. בגרסה החדשה, מחליף אותם צוות מרשים ביותר – לא אחר מאשר ריצ'רד גיר ולצדו סוזן קלמנט הקוויבקית, שזכתה בפרסים בינלאומיים רבים על הופעותיה בסרטיו של בן עמה קסבייה דולן, ודיאן קרוגר, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה ב"משום מקום". קרוגר כבר שיחקה בסרט ישראלי בינלאומי – מותחן המוסד “המורה לאנגלית" של יובל אדלר, וגם גיר כמובן כבר שיתף פעולה עם במאי ישראלי – עם יוסף סידר ב"נורמן".
בכל מקרה, “געגוע" מצטרף לרשימה מצומצמת ביותר של סרטים ישראליים שזכו לעיבודים בינלאומיים עם קאסט בפרופיל גבוה. זה מפתיע, כי המקור הרי לא עורר הד עצום; ולא מפתיע, כי התסריט שלו מתבסס על רעיון מקורי ואוניברסלי: זהו סיפורו של גבר שאהובתו מהעבר מבקשת להיפגש איתו כשני עשורים לאחר האינטראקציה האחרונה ביניהם.
היא מודיעה לו שהיה להם בן משותף, ואז מבשרת לו כי ילדם זה עתה מת בתאונה, מה שמוציא אותו למסע בעקבות הבן שלא ידע שהיה לו. וכך, הגיבור מגלה את הבן שלו וגם מתאבל עליו בו בזמן. “גאוני" הוא שם תואר נדוש, אבל מה לעשות שהוא גם ההגדרה הכי מתאימה לנקודת המוצא העלילתית הזאת.
הצרה היא שגביזון מתעקש לקחת את הבסיס העלילתי הזה למקומות משונים ביותר. כך הוא עשה במקור, וכך הוא עושה גם הפעם, ומוזר שאפילו שחקן מנוסה כמו ריצ'רד גיר לא העיר לו על כך. אולי הם צודקים ואני טועה? לא בטוח. עובדה שהעיבוד הזה זכה לביקורות קטלניות, נכשל בקופות והתאדה די במהרה בזירה הבינלאומית, ולא רק בגלל הזהות הישראלית של הבמאי.
שבי גביזון יצר בעבר את סרט הפולחן פורץ הדרך “שורו", את שיאן הזכיות באופיר “האסונות של נינה" וסרטים מוערכים אחרים. את מה שהוא שכח על תסריטאות, אני ורבים אחרים אף פעם לא נלמד, אבל מה לעשות שב"געגוע" הוא לוקח רעיון יפה ומבזבז אותו בצורה מצערת. כמו במקור, גם כאן סצינת הפתיחה היא מהמופלאות שראיתי, אבל ההמשך הוא מדרון תלול.
ובכן, מתברר כי לילד המנוח היו מערכות יחסים לא נאותות עם הנשים בחייו, כולל המורה שלו ונערה צעירה ממנו. במקום להתעמת עם אי־הנעימות, גביזון רק מקצין אותה. הוא משחזר את הסצינה המביכה ביותר מהסרט הישראלי, ומציג כפנטזיה גרוטסקית אקט מיני של המורה, שמיד לאחר מכן נעלמת מהעלילה כאילו לא הייתה בה.
היא מתחלפת בקווים עלילתיים בעייתיים לא פחות, כולל אחד שבו האבא פוגש גבר אחר שאיבד את בתו, והשניים מחליטים לערוך מעין טקס חתונה בין שני ילדיהם. במקום לבקר אותם על הרעיון החולני, התסריט חוגג אותו. אם מישהו חושב שאנשים מתנהגים במציאות כמו ב"געגוע", שיהיה לו לבריאות.
בעיניי, במחילה, הכל פה הזוי במובן הרע של המילה, ילדותי וגם מיושן. היחס לסקס והערבוב בינו למוות אולי היה עובר בסרט איטלקי משנות ה־70, אבל כמו סצינת הסטירות הידועה לשמצה ב"שורו" של אותו במאי, היום זה לא נראה טוב.
עם זאת, יש שלוש סיבות לזמר בשבחו של הסרט. קודם כל, הוא הצליח להטריף את האנשים הנכונים. באתר לטרבוקס – שהחל כבמה לחובבי קולנוע, וכמו כל דבר הפך לפלטפורמה של שמאל רדיקלי ושטוף שנאה – הביקורת הכי ויראלית על הסרט קוראת להשליך את שבי גביזון לכלא, אך ורק בגלל הדרך שבה הוא מציג מיניות על המסך. אז אם הוא הצליח לעצבן כל כך את הצדקנים האלה, כנראה שבכל זאת מגיעות לו תשואות.
חוץ מזה, גם בנסיבות כאלה, כל השחקנים עושים פה עבודה מצוינת – לא רק ריצ'רד גיר אלא גם סוזן קלמנט, שם פחות מוכר בארץ אבל שחקנית נהדרת, שכאן מפגינה תצוגה נפלאה כאמו של הילד. והסיבה השלישית היא הפשוטה והעצובה מכולן: סביר להניח שזו הפעם האחרונה בשנים הקרובות שבה נראה עיבוד בינלאומי לסרט ישראלי, אז עם כל החולשות שלו, עוד נתגעגע ל"געגוע".
