הדיכאון יוצא במחולות ואדם לאדם אדם? להד"ם

אייל קמינקא, "שיחה, חצי שיחה", ספרי עיתון 77, 148 עמ'

אייל קמינקא איבד בקרב הגבורה בבסיס זיקים ב-7 באוקטובר הנורא את בנו, סגן ינאי קמינקא ז"ל, שהציל במותו חיים של עשרות חיילים ואזרחים. ינאי היה בן 20.

בספר השירים המצמרר הזה שכתב – שלא לומר דימם – האב, שזורים גם קטעי שיחות (עם עצמו, עם בנו, עם דמות נשית לא מוגדרת) ורסיסי מחשבות והספדים והבזקי תובנות בשולי הדברים, שלפעמים מהדהדים יותר מכל – למשל: "לעצור אדם אבל באמצע ריצה, ללחוץ את ידו, לשאול איך הוא מרגיש ולהגיד תהיה חזק, זה כמו להגיש עשרים קילו סוכר לאדם טובע". וכמובן האותיות הזעירות בסוגריים ששואלות שוב ושוב את השאלה שאסור לשאול, או הצעקה שאסור לצעוק: למה הוא ולא מישהו אחר.

ההומור השחור והציני, שאפיין כנראה גם את ינאי, ושמבליח מדי פעם, אולי לא ממתיק את הכאב הבלתי נסבל ("איזה כאב רפאים יש לאדם קטוע לב?") שיצרה המציאות הבלתי נתפסת, ובוודאי לא עם 20 קילו סוכר, אבל הוא עוזר להסדיר את הנשימה בעת הקריאה. למשל "קצרור תולדות האנושות": "אדם לאדם אדם?! להד"ם".

קמינקא האב מבקש את מותו, אבל נאחז במה שהוא לומד תוך כדי תנועה (או קטטוניה) במהלך תקופת האבל הראשונית. "אומרים שדרוש כפר שלם כדי לגדל ילד. דרוש גם כפר שלם לקבור אותו. מן התהום נולד אור".

ינאי שנא "סיסמאות שטוחות", ואביו טוען ש"קדושת החיים זו קלישאה! החיים לא שווים כלום אם אין משמעות". וזה שהוא מת אומר שאין משמעות? שואלת אותו הדמות הערטילאית שאיתה הוא מנהל את השיחה, חצי שיחה. תשובתו: "הוא מת. ואני מתי איתו".

"על האדם לברור היטב / את השקרים / שלפיהם הוא חי", הוא כותב במקום אחר. ובחזרה להומור. ולטיפול העצמי במה שאולי אי אפשר לטפל בו.
 
מילון טיפולי

פסיכולוגיה = לסבול ולדבר את זה
פסיכואנליזה = לסבול ולהיזכר מתי זה התחיל
עבודה = לסבול בהסחת הדעת
בודהיזם = לסבול בהשתוקקות לא משתוקקת
זן = לסבול בהשלמה כאן ועכשיו
נסיעה = לסבול תוך כדי תנועה
נשימה = להוציא סבל, לשאוף בחזרה
מיינדפולנס = לסבול, לנשום, לצפות, לסבול
כדורים = לסבול, לשכוח לרגע, לסבול יותר
חברים = לסבול יחד
הומור = למרוח צבע שחור על הסבל ולערבב
אלכוהול = למזוג סבל לכוס ולערבב
אלכוהול = להתמכר לסבל
יער = לצעוק לסבל בלי שאף אחד ישמע
פטריות = לדבר את הסבל בצורות, בצבעים
שקט = גדר ההגדרה בין סבל לדיבור
מדבר = להתפעם מהסבל בשקט, בדממה
מדבר = אופק מפריד בין שקט לדממה
דממה = קו סיומו של האופק
דממה = קו ההתחלה
 

הדרה לוין ארדי, "היום שאחרי", הדרה מיוזיק, 143 עמ'

נמאס / הדרה לוין ארדי

אני אוטמת אוזניים, עייפתי מאוד, נמאס לי להתנגד לחזירות הזאת. הדברים חוזרים על עצמם במדרשים באוויר מעל במות כנסת־הבריות, בלי סקס אפיל, בחשק משיחי, מדוקלמים מבעד לגבות מעוצבות ומגבעות חשמניות.

החיים מתעופפים לכל הרוחות במערבולת אפורה־כהה נוהרת אל קץ כל הימים. נמאס מדיבורים, נמאס מכל השירים, נמאס מהדעות ומהאחדויות (וגם מהגבות והשפתיים המעוצבות), נמאס מהפורענויות ומהתקוות ומפחד סוף העולמות, נמאס מהצדק האקלימי, ומהצדק המגדרי והצדק הנגיפי, ומהצדק הרב־לאומי והבינלאומי, המידתי בלא מידה, ומהצדק הכלכלי־הכללי, המתעלם מהמחיר האנושי, ברוב־תחכום ברשות־תורה, ומהמי־טו והטו־מי, והתמ"א והחורבן והגירוש הפרטי לצהלת הכלל בצהלול ציבורי המגויס כעם־אחד ומאוחד לדריסתי, והפינוי והליבוי והביזוי, והמוסר העליון המגויס בתחתוניו מתנומתו הארוכה בצלצלי הושענא לעשות לאבותינו או לנו או לזר אשר בקרבנו, ולאלמנה (כי לא אלמן ישראל) בתוך־תוכנו או בגלקסיה רחוקה מעברנו.

להדרה לוין ארדי אולי נמאס, אבל לי כנראה לעולם לא יימאס לשמוע ולגמוע את דבריה, בכל פורמט שהוא. וכל מה שנותר לי לעשות הוא להעביר את רשות הדיבור אליה. זה תמיד משתלם. אז שימו לב ל"לשים לב", ואז נסו לברר יחד איתה "איפה השירה". אם יש מישהי שיכולה לענות על שאלה כזאת, זו היא. איפה הזונות, לעומת זאת, ואיפה המלחים – ובכן, זאת כבר אופרה אחרת.
 
לשים לב

הדיכאון טוב בתחבולות
ונחבא מן הבריות
בשמות בדויים
ובפנים מאירות,
עוטה שמחת חיים
על מכאובים
ויוצא אל החוצות
במחולות.

איפה השירה

אם תיקלעי לעין המערבולת, המפלט הראשון הוא אי-תנועה.
הכתיבה היא המפלט האחרון. שנים לא זזתי ממקומי.
המילים אינן מתקנות ואין בהן נחמה. הן מנסחות את צער העולם
למען המדע, למען פרא האדם שניסה לתפוס את השמש במעופה
וסירב ללכת בשקט אל הלילה הנורא.
אני סרבנית. המילים מנסות לנסח את הסרבנות ונופלות ברשתה.
פרא זלעפות הזמן הכריע את פני. המלצר מתעלם ממני. הברמן גם.
כל יושבי הבר הפכו לעוברי אורח על פני רוח רפאים. פעם היו שורקים.
הייתי עוברת על פניהם מהר, במבוכה, מתכעסת כנערה
המתפנקת על יופיה הקצר, שאובדנו יביא עליה את קץ המוזיקה הנפלאה
של השירה. (איכה הפכה שריקה להטרדה?)
(איכה הפכתי למה־תרצי־לשתות־גברת?)
איפה השירה, האין־כניסה, המים הגנובים?
איפה הזונות, המלחים? 