בשנים האחרונות יש יותר ויותר ידוענים בישראל ובעולם שמחליטים לחשוף את מצבם הנפשי וסיטואציות קיצון, אז בתור מתמודד נפש עם מאניה דפרסיה מסוג 2 וקילומטראג' עבר של דיכאון עמיד (כזה שלא תמיד מגיב לתרופות) לצד רגעי היפו מאניה – מה הייתי אומר לך נדב גדג'?
נדב, השיתוף האישי שלך כלפי הציבור לא מבטא רק אומץ להיחשף – אלא גם מעשה בעל חשיבות רבה לחברה שלנו. כמעט בכל פעם שדמות ידועה משקפת קושי נפשי מזווית אישית היא יכולה להעניק באופן לא פורמלי לרבים בציבור את "מתנת הלגיטימציה". כלומר – את התובנה שהפרעה נפשית היא גם חלק מהחיים ויש לה מקום. ההסכמה של אייקונים תרבותיים וידוענים להיות פגיעים מוסיפה לנו תבלין של אותנטיות לחברה ומראה שעדיין אפשר לחיות מחוץ לפילטרים של אינסטגרם.
"מהיום שבחרתי לאהוב היא אהבה אותי בחזרה" – על פי השורה בשיר חלק מהזמן של עידן עמדי כך מהרגע שהתבוננתי על התרומה של המאניה דפרסיה לעצמי, לסביבה ולחברה ולבחון מחדש את תרומתי לעולם הזה – חוויתי גם רגעים רבים של חיוביות ומשמעות לצד היכרות עם אנשים מרתקים, מתמודדים ולא מתמודדדים. אסביר רגע איך – כמתמודד נפש עם מאניה דפרסיה שמתמיד בתהליכי שיקום יש לי יכולת לשתף משפחות של מתמודדים בתובנות על בסיס ידע מניסיון וכך לנסות לצמצם סבל של אחרים, הידיעה שאפילו לאדם אחד יכול להיות (קצת) יותר טוב בחיים ממלאת.
הפרעה נפשית אכן מגבילה חלקים מסוימים בחיים ואני האחרון שאמכור לך חלומות בנוסח איזה כיף זה אבל היא גם מוסיפה תוכן שאני בטוח שתדע למנף אותו כהשראה ליצירה – בין אם דרך המוזיקה או בכל דרך אחרת כמו שכבשת אותנו באירוויזיון.
לסיכום – אח לנפש, קיבלנו את ההפרעה של המנהיגים והמוזיקאים, נשאר לנו להנהיג את עצמנו בדרכים באחריות והתמדה ומידי פעם לכוון פרונט אצל אנשי מקצוע והכי חשוב – ליצור ולחדש לעולם נקודות מבט על מתמודדי נפש, התרומה שלהם והסיכוי להפוך את החברה שלנו לרגישה יותר.
כותב הטור הוא רוני גבריאל, מתמודד נפש עם מאניה דפרסיה סוג 2 שמסכים לדבר על זה ולשתף ידע מניסיון
