לפני 80 שנה, באפריל 1945, פורק מחנה הריכוז וההשמדה יאסנובאץ שבקרואטיה. במחנה זה נרצחו מאות אלפים, ביניהם 35־40 אלף יהודים, וגם צוענים ובעיקר אזרחים סרבים שנתפסו אז כאויביה העיקריים של המדינה הקרואטית העצמאית. ביוזמת הסופר והמוציא לאור ברק גבור, שסבתו וקרובי משפחה נוספים שלו נרצחו במחנה זה, יוצאת עכשיו לראשונה המהדורה העברית של הספר “יאסנובאץ – אושוויץ של הבלקן", שכתב פרופ’ גדעון גרייף. הספר, שראה אור לראשונה בסרביה ב־2019, חשף את שאירע במחנה הריכוז וההשמדה.
“יאסנובאץ היה מחנה ההשמדה היחיד בימי השואה שהופעל ותוחזק לא בידי הגרמנים, אלא בידי אנשי האוסטאשה, התנועה הלאומנית הקרואטית", מסביר פרופ’ גרייף. “נרצחו במחנה הזה כ־700 אלף בני אדם, והאבסורד הוא שבמשך כל השנים לא היה תיעוד או פרסום מעמיק של כל הזוועות שאירעו שם. גם אני הגעתי לזה די במקרה, כשקיבלתי לפני 12 שנה טלפון ממשרד החוץ הישראלי שביקש שאירתם לעזרת העם הסרבי, שאין לו תיעוד של זיכרון.
“לנו, היהודים, יש תרבות של זיכרון, ובשבוע הבא אנחנו חוגגים את פסח, חג בן 3,000 שנה. ואילו לסרבים, שהם עם נרדף בהיסטוריה, אין את התרבות הזו. נעניתי לבקשת משרד החוץ, ומתוקף ניסיוני בנושאי השואה וההשמדה, התוודעתי לכל האתרים שבהם נרצחו סרבים במאה ה־20, בעיקר על ידי שכניהם הקרואטים, שעימם היה להם סכסוך מתמשך. חשוב לציין שהאוסטאשים לא כיוונו במיוחד לרצח יהודים, אלא עשו זאת כדי להתחנף לנאצים. הם התמקדו ברצח הסרבים. את היהודים הם רצחו ‘על הדרך’".
הדמיון לאושוויץ
פרופ’ גרייף מספר שרק בשל הפנייה ממשרד החוץ הגיע לחקור את סיפור המחנה, שמעטים מאוד מכירים. “כך ביצעתי מחקר מעמיק ואינטנסיבי, רווי שוטטות בארכיונים ובשיחות עם אנשים. מה שמעניין הוא שהקרואטים הקדימו את הגרמנים בחצי שנה עם ‘הפתרון הסופי’: באפריל 1941, ולא בסוף אוקטובר באותה שנה. יאסנובאץ היה מחנה ראשי עם הרבה מאוד סניפים, קומפלקס של מחנות ריכוז והשמדה, בדומה לאושוויץ".
אתה חושף בספר שוני בין שיטות העינויים וההשמדה של הגרמנים ושל הקרואטים.
“נכון. אני לא רק מתאר את המחנה ואת מעשי הטבח האיומים שביצעו האוסטאשים, שהיו אכזריים בצורה בלתי רגילה, אלא גם משווה את שיטות הרצח שלהם לאלה של הנאצים, ויש הבדלים גדולים מאוד. האוסטאשים היו הרבה יותר ברברים ופרימיטיביים. אני חושף 57 שיטות רצח שהם יצרו כדי ליהנות מעצם פעולת הרצח. הנאצים, לעומתם, ‘הסתפקו’ בשלוש־ארבע שיטות.
"הם העדיפו מוות סטרילי יותר, העדיפו שהקורבן יהיה מרוחק, בתוך תאי הגזים, והם לא יצטרכו להיות בקשר פיזי איתו. האוסטאשים נהנו ללפות את הקורבן בידיהם, לכרות איברים. שיטות הרצח שלהם היו סדיסטיות ובלתי נתפסות עד כדי כך שאנשי ה־אס.אס הנאצים, שביקרו ביאסנובאץ, כתבו דוחות לברלין והתלוננו על האכזריות היתרה של האוסטאשים. אפילו הרוצחים הנאצים מצאו שזה יותר מדי ברברי".
כמה זמן פעל המחנה?
“גם כאן יש מכנה משותף ליאסנובאץ ואושוויץ – אלה שני המחנות שהחזיקו מעמד הכי הרבה זמן: אושוויץ חמש שנים כמעט, עד סוף אפריל 1945, ויאסנובאץ ארבע שנים, מאפריל 1941 עד סוף אפריל 1945.
"כשבוע לפני שחרורו של המחנה, כשנותרו בו רק 1,070 אסירים, והפרטיזנים התקרבו אליו, ניסו האוסטאשה למחוק את סימני הזוועות. הם רצחו את רוב האסירים שנותרו, פוצצו והרסו את המבנים, חדרי העינויים ומגדלי השמירה. כ־640 מהאסירים ניסו לפרוץ בכוח ולהילחם נגד האוסטאשים, ואף עלה בידם להשתלט על כמה עמדות ולהרוג כמה קלגסים. כ־80 אסירים הצליחו להימלט מהמחנה. רק אחד, יובאן זיבקוביץ’, שהסתתר בחורבות ימים ולילות בלי מזון, שרד.
“אחרי המלחמה, הקרואטים התנערו מכל הזוועות שקרו במחנה ההשמדה", אומר גרייף. “בניגוד לגרמניה, שהודתה בפשעיה, נטלה אחריות ומפצה עד היום את ניצולי השואה – בקרואטיה זה בדיוק ההפך: הם מתכחשים לרציחות ולמספר הנרצחים. צאצאי האוסטאשים ממלאים תפקידים בכירים בממשל של קרואטיה המודרנית".
איך קיבלו בקרואטיה את הספר שלך?
“לא באהבה גדולה. בסרביה אני זוכה להמון אהדה וחיבה משום שעד צאת הספר הזה אף תלמיד שם לא למד על יאסנובאץ. חוללתי מהפכה בתחום הזה, ואני יכול להגיד את זה בפרספקטיבה של זמן. אני ממשיך לכתוב על הנושא ולחקור אותו עד היום".
הטוב ינצח
פרופ׳ גדעון גרייף, היסטוריון של תקופת השואה בעל שם עולמי, הוא מומחה לנושא מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ומחבר המחקר החלוצי על אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ. בקיאותו המעמיקה בנושא ומחקריו הרבים לא מנעו ממנו הפתעה מוחלטת מהאסון הלאומי שפקד את ישראל לפני שנה וחצי. “בחלומות הכי פרועים שלי לא תיארתי לעצמי שיקרה משהו כמו מה שקרה ב־7 באוקטובר", הוא מודה. “זו טרגדיה איומה, אסון כבד, שילמנו מחיר כל כך יקר".
מה דעתך על ההשוואה שאנשים עושים בין טבח 7 באוקטובר ובין השואה?
“אני חושב שזה עלבון לנרצחי השואה, זה רצח שני של הנרצחים. אני חושב שאם היינו מתקשרים עם ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה, הם היו זועמים על ההשוואה. זה חילול הקודש. אסור לגעת בקדושת הנרצחים. מותר להשוות בין אירועים היסטוריים, זה דבר אנושי, אבל אין דבר שדומה לשואה. היא אירוע אחד ויחיד בתולדות האנושות. יש בטבח 7 באוקטובר דפוסי רצח שדומים לדפוסים שהיו בשואה, אבל אין מה להשוות בין הדברים".
ואם נעסוק באנטישמיות, מה מצבנו כיום, בצל המלחמה?
“חמור מאוד. לא חשבתי שנגיע למצב כזה, שהאנטישמיות בצורתה הגסה, הבהמית והפרימיטיבית תרים ראש, תתעורר ותתפרץ במקומות כמו אוניברסיטאות. היו סימנים מוקדמים לכך, אבל 7 באוקטובר שחרר שסתומים שהיו. תבין, אין דור שאין בו שנאת יהודים, לצערנו. זו תופעה שכבר הפכה לחלק מהציוויליזציה. והעובדה שפתאום זה מתעורר ככה מעידה שזה היה קיים תמיד. האנטישמיות לא צנחה מהשמיים, היא לא באה ממאדים. שנאת היהודים הייתה תמיד על אש קטנה, ורק חיכתה למניע שיבוא ויפוצץ את הכל. זה עצוב מאוד. אני מניח שזה גם יירגע כשהמלחמה תגיע לסיומה, אבל הסימנים מדאיגים מאוד. תמיד אנחנו אומרים שקשה להיות יהודי, ועכשיו קשה שבעתיים".
ניתן למגר את האנטישמיות, לדעתך?
“זאת שאלה קשה מאוד. זה צריך לבוא בחינוך, בהסברה ובהצגת עובדות. אבל זה לא תמיד עובד כי דעות קדומות ושנאה קשה לשנות, והאנטישמיות היא בת 3,000 או 4,000 שנה. אנחנו נלחמים בתופעה עתיקת יומין, אבל אסור לנו להתייאש. וזה הדבר הכי אופטימי שאני יכול להגיד בשיחה שלנו: אני חושב שהטוב בסופו של דבר ינצח. הרע ימוגר וייכשל, ואנחנו, היהודים, נשרוד ונחיה לנצח".
