לבנון. שלשום נכנסתי שוב ללבנון. ביקור קצר בין הכפרים אל־עדייסה וכילא, כדי לראות מקרוב את מה שהיה עד לא מזמן האיום הכי קרוב, הכי מיידי, על מטולה ואצבע הגליל, והיום תזכורת למה שעלול להתפתח כאן אם ישראל תמצמץ שוב בהסכם שמתגבש כעת להפסקת אש.
נכנסנו דרך מטולה. הדבר הראשון שקופץ לעין בדרך הוא שהקירות העצומים שעמדו על הכביש בצומת תל חי הוסרו. הם הוצבו שם (ובצומת שסמוך למצודת כ"ח) כדי לבלום טילי נ"ט. בדיעבד, אומר לנו הבכיר שליווה אותנו, לא בטוח שהם היו הכרחיים, ואולי נזקם עלה על תועלתם, כי הם היו סמל לאובדן הריבונות בגליל. הצעתי לו דרך מחשבה אחרת: ייתכן שחיזבאללה לא שיגר טילים בגלל הקירות. לו היו נהרגים אזרחים, צה"ל היה מייסר את עצמו שחסך באמצעי מיגון.
הדבר השני שקופץ לעין בדרך הוא המעבר במטולה, שהיתה עד לאחרונה יעד מבוצר שהתנועה בו התבצעה רק בדילוגים, בלילה, בין חצרות הבתים, וגם זה תוך סיכון ניכר. פתאום אפשר לנסוע במושבה בחופשיות, לבחון מקרוב את ההרס לבתים ולתשתיות שדורשים שיפוץ יסודי. למדינת ישראל תהיה כאן עבודה רבה: במידה רבה, במטולה תיבחן רצינותה בשיקום הצפון. סביר שזה יהיה גם נייר הלקמוס של רבים מהאזרחים שעזבו את הצפון, ותוהים כעת אם לשוב.
הדבר השלישי שקופץ לעין בעת מעבר הגבול הוא המכשול האימתני שנבנה כאן (ובחלקו המערבי של הגבול) במשך שנים ובהשקעה של מיליארדים. קיר ענקי, ומעליו עוד גדר ועליה אמצעים טכנולוגיים, שהיום ברור כי לא היה לה שום סיכוי לבלום את חיזבאללה, בדיוק כמו שהגדר בדרום לא בלמה את חמאס. בצה"ל תוהים מה לעשות בעתיד: מצד אחד מכשול משמעותי נותן ביטחון לתושבים ועוד שכבת הגנה לכוחות ששומרים עליהם. מצד שני, קל להסתתר מאחורי גדר ולשקר לעצמך שהיא תעשה את העבודה במקום לעשות אותה באמת.
הדבר הרביעי שקופץ לעין הוא שנכנסנו ללבנון ברכבים "רכים". לדור שלי, בוגר לבנון של שנות ה־80 וה־90, זה לא נתפס. מאז אסון הספארי ב־1985 העמיס על עצמו צה"ל מיגונים ושיירות ואמצעים אלקטרוניים וטכנולוגיים כדי להתמודד עם חיזבאללה. זה עזר חלקית, והעובדה שכעת אפשר לנסוע כמעט בחופשיות בכפרים סמוכי־הגבול מלמדת עד כמה צומצם האיום, או במהופך: עד כמה גדול ההישג הצבאי במרחב שסמוך לגדר.
שאלתי את הבכיר אם זה מלמד שהערכנו את חיזבאללה יתר על המידה. הוא ענה שלהפך: היתה לנו הערכת חסר כלפיו, אבל גם לו היתה הערכת חסר כלפינו. ביקשתי שיסביר מה גילה מעבר לגבול שלא ידע מראש. הוא ענה שנדהם מהרצינות, מהשיטתיות, מהקלות שבה חיזבאללה הצליח להקים לנו כזה מערך עצום מטר מהגדר. חלקה השני של השאלה היה מיותר: חיזבאללה לא העריך כנראה שצה"ל מתכוון ברצינות לגרוס את מה שבנה עד ליסוד.
וזה הדבר החמישי שקופץ לעין: עוצמת ההרס. לא כל בית שוכב על הקרקע, אבל כמות הבתים ההרוסים גדולה בהרבה מכפי שניתן לתאר. בכילא שוכב כל הרחוב הראשי של הכפר על הרצפה, ואם מסתכלים במבט רחב על הכפר – והסתכלנו – רואים מרחבים שלמים הרוסים. שאלנו מה היה הקריטריון שקבע איזה בית ייהרס ואיזה לא. בתים שולטים ובתים שהיו בהם תשתיות טרור, ענה הבכיר, וחייך: כמעט בכל בית בכפרים האלה היו תשתיות טרור.
לבנון 2. אנחנו נוסעים מצידו השני של הגבול, לאורך קיר המגן שהזכרתי קודם, בקטע שכונה בלבנון "קיר השאהידים". רצף של ציורי גראפיטי, קאסם סולימאני ליד דגל פלשתין וגם ציור של בראל חדריה שנהרג לפני שלוש שנים בעזה מירי אקדח שהוחדר דרך חרך בגדר ופגע בו מטווח אפס. המסר ברור: גם הקירות שלכם לא מגינים עליכם. נדע לעבור גם אותם.
העלייה לעבר אל־עדייסה תלולה, ובקצה שלה "מצפור פלשתין". זאת היתה תחנת חובה לכל מי שהגיע לגזרה הזאת – מבכירי חיזבאללה ועד אורחים ממשמרות המהפכה באיראן – ותחנת הבית של כוחות רדואן. קיר המצפה עוצב באמצעות אבנים שציירו את מפת ישראל (ללא רמת הגולן), כדי שהיעד יהיה תמיד מול העיניים. לא שצריך כאן מפות: הנוף מהמצפה עוצר נשימה. מתחתינו נפרש כל עמק החולה, שנצץ בבהירות שאחרי הגשם. צה"ל הסיר את ה"מפה", והציב כאן דגל ישראל גדול. "לחיילים זה חשוב", הסביר הבכיר.
סיבוב מהיר בכפר מלמד על עומק ועוצמת התשתיות שנבנו כאן. אוגדה 98 פשטה על הכפרים האלה בראשית המהלך הקרקעי, ואחרי שדחקה את האויב לאחור הגיעו כוחות אחרים והחלו בפעילות שיטתית, בית אחרי בית, כדי לפגוע בכל איום. דגמנו את הבתים, וקיבלנו מקבץ מייצג של סיפורים. פה בית שהיו בו טילים במטבח, מוכנים לשיגור, לצד פינג'ן ובו קפה שניכר שמישהו עזב בחופזה. שם בית עם מתחם תת־קרקעי מוכן לשהייה של כמה אנשים. ובשכונה הסמוכה הבית שממנו שוגר בראשית השנה טיל הנ"ט שהרג בכפר יובל את מירה איילון ואת בנה ברק, בעת שישבו במטבח ביתם.
מאל־עדייסה ממשיכים לכילא. עצם בגרונה של מטולה, וסמל האתגר הביטחוני של ישראל. כפר גדול (כ־2,500 משפחות), שממנו תכנן חיזבאללה לשגר גדודים לפשיטה על מטולה והאזור. הבכיר מבקש שנסתכל על הטופוגרפיה: כשעומדים כאן, אמר, מבינים שאי אפשר באמת להגן מקו הגבול הקיים. השליטה שלהם עלינו אבסולוטית, ועם האמל"ח הקיים היא גם עמוקה מאוד. זה נכון במרחב של כילא ואל־עדייסה, וזה נכון מצידה השני של מטולה, במרחב שבו פועל צה"ל באינטנסיביות ביממות האחרונות.
הלקח ברור. או שלא יהיו כאן בתים ותושבים לבנונים, כלומר שהמרחב הזה יהיה ריק מאדם ובמשתמע ריק מאיום, או שתהיה כאן נוכחות קבועה של צה"ל. יש קצינים שאומרים את זה בשפה פשוטה: ישראל ניצחה במלחמה. זה לא הניצחון בנקודות (שהרגיש כמו תיקו חמוץ) של מלחמת לבנון השנייה: זה ניצחון מהדהד. ומי שמנצח כזה ניצחון צריך להכתיב את התנאים למפסידים. לדעתם, לא ייתכן שננצח ונחזור לקווי הגנה שמסכנים את ההישג.
ספק אם זה יקרה. בדיונים שמתקיימים כעת מול לבנון, לא עומדת על הפרק נוכחות קבועה של צה"ל מצפון לגבול. מה כן? חופש פעולה מלא לצה"ל במקרה של הפרות מצד חיזבאללה, וכוחות גדולים יותר, משודרגים יותר, של צבא לבנון ושל יוניפי"ל. ספק אם זה ירגיע את המפקדים שיידרשו לתת בעתיד הגנה לגליל: צבא לבנון הוכיח את עצמו בעבר כסניף פעיל של חיזבאללה, ויוניפי"ל היה בשנים האחרונות כוח מפוחד וחסר עניין ויכולת.
עד להסכם, מקיים כאן צה"ל בעיקר פעילות נייחת, כדי שלא לספק מטרות קבועות וזמינות לחיזבאללה. יש יוצאים מהכלל, למשל מוצב "מגן מטולה", שכשמו כן הוא: שומר המושבה. אנחנו פוגשים בו את לוחמי גדוד הסיירת של חטיבת המילואים 55, כולם בוגרי גדוד הסיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. שיחה קצרה על קפה שחור נטול סוכר מלמדת על עוצמת המוטיבציה והציונות, אבל גם על עומק הבעיה שמחייבת פתרון. כולם כאן כבר עשו 200 ימי מילואים ויותר מאז 7 באוקטובר. כולם השאירו מאחור משפחות, לימודים, עסקים, בלי לשאול שאלות. ולכולם יש עכשיו הרבה שאלות, והם מקבלים מעט מדי תשובות.
הם מספרים שאחרי השבת השחורה התייצבו אצלם 120 אחוז. בסיומו של הקו הראשון בעזה נשארו בערך 75 אחוז. עכשיו הם מצליחים לשמור בקושי על אחוזים דומים, אבל האתגר גדל בהתמדה. "לכל מילואימניק יש תאריך תפוגה", הם מספרים. "מישהו שהשאיר חמישה ילדים וחובות של 200 אלף שקל בבית יהיה לוחם פחות טוב, אז עדיף שלא יהיה כאן".
בהרבה בתים צפים הקשיים. לנשים קשה, לילדים קשה, והם לא מקבלים מענה. אחד המפקדים בפלוגה מספר שאשתו, עולה חדשה שמתקשה בעברית, נתקלה בבעיה עם חברת החשמל. הוא נאלץ לטפס לגג המבנה כדי שתהיה לו קליטה סלולרית, כדי שיוכל לדבר איתם במקומה. ויש סיפורים נוספים: מסטודנט שלא התקבל להיות עוזר הוראה באחד המוסדות האקדמיים כי המרצה "לא לוקח קרביים" משום שהם נעדרים הרבה, ועד רופא בהתמחות שחצה את מגבלת ימי ההיעדרות שקבעה ההסתדרות הרפואית, וחושש שייאלץ לבחור בין עתידו המקצועי לתפקידו הצבאי.
ביציאה מהמוצב שואלים אותנו אם יש לנו מקום ברכבים. תהינו למה, והתבקשנו בתגובה לקחת איתנו את אחד הלוחמים שאשתו הודיעה שקיבלה צירי לידה. הוא בן 32, דוקטורנט למדעי הרפואה, גר במרכז הארץ. גם מבעד לאפוד ולקסדה הוא לא הצליח להסתיר את ההתרגשות. הם מצפים לבן ראשון, והוא רצה כבר להיות לצידה. עניין כל כך פשוט, שמהצד השני של הגבול הופך למורכב ונותן הצצה לאתגר העצום שאיתו מתמודדות משפחות המילואימניקים.
ביציאה לכיוון הגדר, בחזרה לשטח הארץ, אומר הבכיר שהלבנונים שיחזרו לכאן יהיו בהלם מעוצמת ההרס. שאלנו מי יחזור, כי גם בלבנון בוודאי עושים עכשיו חושבים, והוא השיב שבעיקר שיעים, תומכי חיזבאללה, כי הארגון לא יוותר על המאבק. מישהו הציע דרך חשיבה אחרת, מעניינת מאוד: לדעתו השיטה הנוכחית של חיזבאללה קרסה. ההשקעה האיראנית של מיליארדים בכפרים שהפכו למוצבים סמוכי־גדר ירדה לטמיון, מבלי שהניבה תשואה כלשהי. גם הם מפיקים לקחים, ויחפשו דרך לבנות את עצמם ואת האיום מחדש. אולי הם יחזרו שוב למנהרות, אולי לאיום מרוחק יותר של טילי נ"ט ונשק תלול מסלול. ימים יגידו.
על דבר אחד אין ויכוח: הם ישובו. וגם האיום מלבנון ישוב. כמו שכיבוש ביירות ב־1982 לא היה הסוף, והנסיגה בשנת 2000 לא היתה הסוף, ומלחמת לבנון השניה ב־2006 לא היתה הסוף, גם המלחמה הנוכחית היא לא הסוף. הבוץ שנותר על הנעליים, תולדתו של הגשם של הימים האחרונים, היה עבורנו תזכורת מצוינת לכך שלבנון פה כדי להישאר.
חטופים. בראשית השבוע פגשתי את זיו עבוד. צעירה מקסימה, שהגיעה ביחד עם בן זוגה, אליה כהן, למסיבת הנובה. היא הצליחה להינצל, הוא נחטף לעזה. מאז היא נלחמת על אהובה, על הלב שלה, על העתיד שלה. העיניים שלה ששוקעות ממפגש למפגש מספרות את סיפורה: את הדאגה, את הפחד, את האכזבה העצומה.
היא מרגישה שהפכה בעיני רבים, ובראשם הממשלה, למטרד. שהיא מפריעה להם. החשש שלה הוא שגם הציבור יתהפך על המשפחות. שאם היום חיילים נלחמים בעזה "בשביל החטופים", בעוד זמן לא רב הם יילחמו "בגלל החטופים". המשמעות ברורה: כשיהיו נופלים, ויהיו, יואשמו משפחות החטופים באחריות למותם.
העם, היא אומרת, תומך במשפחות בסקרים, ופחות במעשים. ניכרת ירידה במספר האנשים ברחובות ובעצרות. אולי זאת המלחמה, ואולי זאת העייפות. היא הודתה שאם זה לא היה הסיפור שלה, ספק אם היתה יוצאת לרחוב בעצמה. אבל מהממשלה יש לה ציפייה אחרת, ובעיקר דרישה: זה קרה במשמרת שלהם. האחריות עליהם. הם לא יכולים לברוח ממנה.
מתברר שהם כן. השבוע אמר ראש הממשלה נתניהו בכנסת שבקרוב יוחזרו עשרות חטופים. אני מודה ששמחתי. השבת חטופים היא ערך עליון, והיא גם מטרת המלחמה. מאחר שנתניהו יודע הרבה יותר ממני, הנחתי שמאחורי הקלעים קורים דברים שעליהם הוא ביסס את דבריו. אז הלכתי לברר, והאמינו לי שביררתי. התשובה היא שאין כלום, אבל כלום. מה שיש הוא תסכול עמוק במערכת הביטחון מכך שראש הממשלה מונע כל אפשרות ממשית לעבוד, וכשמישהו מעז להביע את דעתו – הוא מואשם בהדלפות.
העניין הזה של הדלפות הפך אצל נתניהו ותומכיו לבון־טון של השבועות האחרונים בעקבות הפרשות החמורות שנחקרות בסביבתו הקרובה. המטרה ברורה ומוצהרת: לשכנע שכולם מדליפים, ורק אותו חוקרים. "אכיפה בררנית" הוא קורא לזה. ה"אשמים" ידועים ומוצהרים גם הם: היועצת המשפטית לממשלה וראש השב"כ, ולצידם הרמטכ"ל.
יש שסבורים שמטרת העל של נתניהו היא להיפטר מהם, ובקרוב. אני חושב שמטרת העל (הנוכחית) שלו היא עדותו במשפט שמתוכננת לראשית דצמבר. הוא מנסה להימנע ממנה בכל דרך. השבוע תהה באוזניי משפטן בכיר מה יקרה אם נתניהו פשוט לא יגיע לעדות, וישגר לבית המשפט מכתב קצר שבו יגיד שהוא עסוק בענייני המדינה ואין לו זמן להעיד. האם בית המשפט יפעל (ואיך), והאם היועצת תפעל (ואיך), ומה יעשו ההמונים, משני הצדדים.
מה שבטוח הוא שבממשלתו, בהרכבה הקיים, יקבלו כל מהלך שלו. השרים מצויים בבולמוס של חקיקה ופעלתנות הרסנית, שמתעלמת מ־7 באוקטובר ומתעלמת מצורכי המדינה והעם. חוק ההשתמטות (או המעונות) וההתבססות לצורכי הישארות בעזה הם רק דוגמאות. ידיהם המשחיתות של השרים וחברי הכנסת נשלחות לכל עבר, חוטפות ככל יכולתם, בדרכם נטולת דרך הארץ והיושרה הבסיסית. משפחות חטופים, מילואימניקים, בעלי עסקים – כולם שטיח לתאוות השלטון שלהם. ומה על האחריות, אתם שואלים, ומה על הבושה? אין ואין אצלם מושגים כאלה. הציבור מוזמן להסתדר עם מה שיש. סליחה, עם מה שאין.
