שלושת החטופים ששוחררו אתמול (חמישי) אחרי 482 בשבי חמאס – גדי מוזס, ארבל יהוד ואגם ברגר – נמצאים בישראל פחות מ-24 שעות. הם לא הוחזקו יחד, וסיפוריהם שונים האחד מהשני, אך ככל שעובר הזמן, מתגלים פרטים נוספים על המציאות הקשה שלהם בשבי, על גבורתם והחוסן שלהם – כל אחד במקומו.
גורמים המעורבים בעסקה ובשחרור התצפיתניות מספרים כי החמש הפגינו בשבי רעות נדירה בתנאים בלתי אפשריים – ובתוכן, אגם. אגם שמרה על האמונה שלה גם בתנאי השבי הקשים. נשים ששרדו את השבי ושוחררו בעסקאות השונות סיפרו על ההתמודדות של אגם: לירי אלבג, חברתה לפלוגת התצפיתניות, סיפרה על כך שנמנעה מאכילת בשר לא כשר לאורך כל תקופת השבי, החלטה שהובילה להימנעות ממגוון רחב של מאכלים, ואגם גולדשטיין סיפרה בעבר על כך שהתעקשה לשמור שבת ולא לבשל – למרות שהמחבלים ביקשו ממנה.
"את והבת שלך עשיתן בדיוק את אותו המסע משני צידי המתרס", אמרה לירי אלבג לאמה של אגם, "למרות התנאים הקשים והאפשרויות המצומצמות, בחרה אגם להישאר נאמנה לערכיה ואמונתה" – זאת אחרי שהאם ביקשה שאם אגם תחזור בשבת, התקשורת לא תסקר על מנת לצמצם את חילול השבת.
כל חברותיה של אגם – התצפיתניות קרינה, דניאלה, לירי ונעמה – שוחררו בשבת, והיא נותרה לבדה בשבי, בדירה בעיר עזה תחת שמירה קפדנית של מחבלי חמאס. היא סיפרה שהשבוע בו הייתה לבד היה קשה מאוד – אבל הידיעה שהיא תחזור בקרוב הביתה נתנה לה כוח.
לירי אלבג, שחזרה מהשבי רק בשבת האחרונה, לא רצתה להשאיר את חברתה לבד בשבי כאשר הודיעו שכל הארבע משתחררות והיא נותרת לבדה. לירי אחזה את ידה של אגם בחוזקה, נעמדה מול המחבלים והודיעה כי היא נשארת עם אגם.רק כאשר הוכרחה על ידי המחבלים להשתחרר כפי שתכננו עבורן, הותירה בלית ברירה את חברתה עד לפעימה אמש.
לירי ואגם הפגינו אומץ מיוחד כשסירבו להיכנס למנהרות והתעמתו על כך עם שוביהן, כפי שדווח ב-N12. התעקשותן השתלמה – המחבלים נאלצו להיכנע לדרישתן, ועל כן הוחזקו ברוב הזמן מעל פני הקרקע.
אגם מצאה חיזוק באמונתה, וביקשה להעביר מסר למשפחתה באמצעות חטופים שישוחררו. בתושייה מרשימה, היא השתמשה בסיכה שניתנה לה לצורך קשירת החיג'אב כדי לחרוט את מספרי הטלפון של הוריה על כוס פלסטיק, במטרה שיוכלו ליצור עמם קשר.
בסביבות 5:30 לפנות בוקר ביום השחרור, הקיצו השובים מהג'יהאד האיסלאמי את ארבל יהוד וגדי מוזס משנתם – כך פורסם ב"כאן". כחלק מההתעללות הנפשית, הם הוחזקו תחילה במקומות נפרדים והמתינו זמן ממושך. מאוחר יותר, החליטו החוטפים להפגיש ביניהם כדי לצלמם. עבור ארבל, היה זה המפגש הראשון עם ישראלי אחר מאז תחילת השבי ב-7 באוקטובר.
בדרכם בתוך שבילי הארץ, חלפו גדי וארבל באזור הקיבוץ ממנו נחטפו – וראו את החקלאים והחברים שעמדו בחוץ ועשו לכבודם מחווה. ביניהם עמדו גם חבריו של דולב יהוד ז"ל, אחיה של ארבל שנרצח ב-7 באוקטובר, שכתבו לה בשדות: "כמה טוב שבאת הביתה ארבל".
כאמור, סיפור החטיפה של ארבל יהוד נמשך 482 ימים, בהם הוחזקה בבידוד כמעט מוחלט – עד שפגשה אמש את גדי מוזס. התנאים בשבי היו קשים ביותר – היא הוחזקה בעיקר במתקנים תת-קרקעיים וקיבלה כמויות מזון מועטות שגרמו לה לתת-תזונה. המילים הראשונות שאמרה לאחר שחרורה היו: "הייתי בעיקר לבד".
למרות שהייתה מודעת לאכזריותם של ארגוני הטרור בעזה עוד לפני חטיפתה, ארבל ציינה כי מה שנראה היום – העברתה בין מחבלים חמושים – מהווה רק "עשירית מהרוע שלהם".
במהלך השבי, חשיפתה למידע הייתה מוגבלת מאוד. דרך התקשורת המעטה אליה נחשפה, נודע לה על רצח אחיה דולב במתקפת חמאס על הקיבוץ. כעת, משחזרה, היא מתעניינת בעיקר בגורל חבריה מקיבוץ ניר עוז ובן זוגה אריאל קוניו, שנחטף יחד איתה. נראה כי יידרש זמן עד שתוכל להבין את מלוא היקף האירועים הטראגיים שהתרחשו בקיבוץ, בהם נרצחו ונחטפו רבים מחבריה.
גדי מוזס שיתף כי מה שנתן לו כוח להישרד בשבי היה החזון לשקם את קיבוצו ואת הקהילה. הוא תיאר כיצד שמר על חוסן נפשי – לא נשבר ולא הזיל דמעה במהלך תקופת השבי, והמתין בנחישות לרגע שחרורו, כשאמונה חזקה מלווה אותו שיום זה אכן יגיע.
ב-N12 פורסם כי גדי מוזס לא ידע הרבה על המתרחשש מחוץ לכותלי השבי, למרות שנחשף מדי פעם לשידורי טלוויזיה ורדיו. כשפגש את החיילות בנקודת החבירה עם צה"ל, הוא שאל מה שלום אפרת, בת זוגו – שם התוודע לכך שהיא נרצחה ב-7 באוקטובר. בנוסף, שאל לשלום בתו מורן, עימה נפגש לאחר מכן.
