היה לי אח
הדיון על גבולות ההסתה בישראל הוא כבר מזמן לא שאלה גרפית, אלא גיאוגרפית. אמור לי איפה אתה ממוקם על המפה הפוליטית, ואומר לך מה מותר לך להגיד. על הנרמול של המילים בוגד, רוצח ושלל פנינים כבר דיברו לפניי, אז רק תקבעו מה החוקים ותודיעו לנו: אם מותר, מותר לכולם; אם אסור, אסור לכולם.
יגאל עמיר לא ראה אדם, הוא ראה תפקיד בחליפה. זה תמיד הפרומו לאלימות מתפרצת, ולכן הפעם אתייחס דווקא להסתה המנומסת: זאת שעושה דה-לגיטימציה לאנושיות של ראש הממשלה לא במילים, אלא במשמעות של המילים.
אחת ולתמיד: המשפט "נתניהו רוצה שהחטופים ימותו" הוא משפט נבזי. שיעור היסטוריה: במבצע אנטבה תמורת מטוס נוסעים שלם עם 248 חטופים דרשו החוטפים, תחזיקו חזק, לשחרר 53 מחבלים. חמישים ושלושה. ישראל סירבה. נתניהו איבד את אחיו בגלל הסירוב לשחרר 53 מחבלים. תקראו שוב, קדימה ואחורה.
איש לא חשב להאשים את ראש הממשלה יצחק רבין במותו של יוני נתניהו. אגב, איש גם לא חשב להאשים את רבין שרצה שנחשון וקסמן וניר פורז ימותו, ואפילו לא את אהוד אולמרט כאשר סירב לעסקת שליט ובכך סיכן את חייו. צחוק הגורל – את עסקת שליט עשה דווקא נתניהו, והסוף ידוע.
הדיון על עסקת חטופים ראוי ורצוי. האמירה שעלינו לשחרר את החטופים תוך תשלום מחיר כואב היא מובנת, ולצידה גם האמירה שהסולידריות החברתית שלנו כאומה מותנית בחזרתם של החטופים שהופקרו לגורלם.
יותר מכך – האמירה שנתניהו כראש ממשלה נושא באחריות לטבח היא לגיטימית, ובעיניי באופן אישי גם נכונה. גם אם אלוהים היה הצ'יף ב-7.10 הוא היה צריך ללכת. עניין של יראו וייראו לדורות הבאים.
אבל, וזה אבל ענק, מכאן ועד להאשים ראש ממשלה – שהוא גם אח שכול ושיש לו גבולות לעסקת חטופים – בכך שהוא רוצה להרוג אותם, הדרך ארוכה ומסוכנת, ומשיגה את התוצאה ההפוכה: הוא מִתחזק. יש מספיק טיעונים חריפים נגד התנהלות נתניהו. מי שלא מוצא – אתרום לו כמה.
"ביבי נתניהו הוא האח הלא נכון שנשאר בחיים", כתב פעם יהונתן גפן. אז עוד ידענו להזדעזע. כשיאיר גולן אמר החודש ש"נתניהו שכח מה זה להיות אח שכול" – זה כבר עבר בשקט. הניצחון שלהם יהיה כשנעשה לעצמנו דה-הומניזציה. פליז, דונט.
שלא ייגמר לעולם
הכרתי את אלי פלדשטיין שבועות לפני שנעצר. נפגשנו על רקע מקצועי כשהוא היה דובר ראש הממשלה בכל מה שקשור לנושאים הביטחוניים, בטרם נתניהו התנער ממנו בצורה מבישה, למען ביטחונו שלו.
ראיתי בחיי הרבה אנשי מקצוע, בכל העולם. פלדשטיין נראָה לי מהמקצוענים שבהם: חריף, מתנסח היטב, כזה שמסדר את המצב לפי סעיפים בלי שתצטרך לעשות עיבוד מסובך מדי.
הוא היה מלא תשוקה למקצוע, ועוד יותר – מלא תשוקה להגן על ראש הממשלה, להלן הלקוח שלו. אומרים על דור ה-Y שהם לא אוהבים לעבוד. ובכן, פלדשטיין לא הפסיק לעבוד.
פלדשטיין נולד מגמגם, התגבר על המגבלה והפך לדובר רהוט. "אני לא טוב בכתיבה, אבל לדבר – זה התיקון שלי על הילדות", אמר לי. כשנודע החשש שיפגע בעצמו, חשבתי על איך אנחנו שוכחים שתפקידו של האדם הוא רק החליפה שהוא לובש. אנושיות, קוראים לזה
אין לי מושג מה הוא עשה או לא עשה, עבירה חמורה או פרקטיקה יח"צנית מקובלת שיצאה מפרופורציה, אבל אני די בטוח שהוא היה משוכנע שמה שהוא עושה עוזר למדינה. בית המשפט יחליט.
ולחיים עצמם: בדיונים הסוערים פה אנחנו נוטים לשכוח שהאדם הוא מעבר לתפקיד שלו. פלדשטיין סיפר לי על איך הוא גדל כחרדי, שהוא נולד מגמגם, הצליח להתגבר על המגבלה והפך לדובר רהוט שאי אפשר לעצור את שטף דיבורו.
"אני לא טוב בכתיבה, אבל לדבר – זה התיקון שלי על מי שהייתי בילדות", אמר לי. היו לו חלומות על יצירה. אני מקווה שעוד יגשים אותם, אז לא אפרט אותם פה.
בשיר "עירומים" שר שחר אבן צור: "תיזהר, מאוד מהר תמצא את עצמך תלוי על חבל, אחרי שטיפת מוח, מחזיק אטב בכל הכוח".
כששמעתי את הודעת שב"ס שפלדשטיין הועבר לתא כדי שלא יפגע בעצמו לאחר 20 ימי מעצר בתנאים קשים מאוד, חציים ללא הזכות לראות עורך דין (למה? איך? ולמה גם זורקי פצצות התאורה לא ראו עורך דין?), חשבתי על איך שוב אנחנו שוכחים שאדם הוא אדם, ושהתפקיד שלו הוא חליפה מתחלפת.
הכל יתחיל מחדש כאשר נראה את האדם שמאחורי הדמות הציבורית, והכל ייהרס כאשר נעקור את האנושיות מהאדם שמולנו.
או כמו שכתב יהודה עמיחי: "אֲנִי אָדָם יָחִיד, אָדָם בּוֹדֵד. אֵינֶנִּי דֶמוֹקְרַטְיָה. הָרָשׁוּת הַמְבַצַּעַת וְהָאוֹהֶבֶת וְהַשּׁוֹפֶטֶת בְּגוּף אֶחָד… רָשׁוּת שׂוֹנֵאת וְרָשׁוּת כּוֹאֶבֶת".
אנושיות היא לא מילה גסה.
שיר בשבוע: "פתח לנו שער בעת נעילת שער".
(שחקני נבחרת בלגיה מחפשים את המפתח אצל דניאל פרץ)
אישי בשבוע: "לכל אחד יש מתחת לכיסא מתנה", הפתיעה מירי מסיקה בהופעת ההשקה ל"שלך, אסי", אלבומה החדש. "מצטערת שזו לא מכונית כמו אצל אופרה ווינפרי, אנחנו הפקה דלת תקציב". נו, טוב. מתחת לכל כיסא היתה שורה משיר באלבום. אני קיבלתי את "האהבה שלנו היא חדר ממוגן, חנייה זוגית בכחול-לבן".
המופע "שלך, אסי" מבוסס על חלופת מיילים של אסי דיין עם מסיקה ומכותבות אחרות, שהפכו לאלבום שלם בהשתתפות אלון עדר, קרן פלס, דודו טסה, אלנתן שלום, רן דנקר, ועוד.
הטקסטים נשלחו בלילות של דעיכה, התמכרות ואשפוז, תוך הליכה על החבל הדק שבין נשימה לחנק. המיילים היו לגרסה הכי מעודכנת ומיושנת של בקבוק הנשלח לים בתקווה שיגיע לאיזה חוף. הם הגיעו, ועוד לזמרת הכי מרסקת בישראל.
באופן אישי, הרגשתי שההופעה החזירה את הכבוד למילה הכתובה, זו שאבדה וצצה בשנה האחרונה כשהתוכן חזר לחיינו על חשבון הטמטמת ברגע אחד ב-6:29. כי כשרוצים ליצור להיטים, גם מילים ולחן לא הופכים לשיר. כשעושים אמנות, גם מיילים הופכים ליצירת מופת. רוצו לראות, SEND.
