ריצ'רד אוסמן, “אנחנו מפענחים רציחות", תרגום: רחל פן, פן הוצאה לאור וידיעות ספרים, 415 עמ'
ריצ'רד אוסמן, כוכב טלוויזיה בריטי וממציא פורמטים של שעשועונים, הפך בגיל מאוחר למדי לאחד הסופרים המצליחים בעולם, עם סדרת “מועדון הרצח של יום חמישי", שבה גימלאים גריאטריים־לכאורה פותרים תעלומות רצח להנאתם, ומתברר שגם להנאתם של מיליוני קוראים.
קשה לפרגן, אבל במקרה הזה אין ברירה.
אוסמן הוא בחור כארז, צנוע וחרוץ להפליא, וכתיבתו היא עונג צרוף וחיוני כל כך בימים אלה. ובכלל, כפי שאחת הדמויות בספרו החדש והמקסים לומדת, “אף פעם לא צריך לכעוס על אחרים בשל אושרם. כל אחד מנסה להפיק את הטוב ביותר ממה שיש לו, ויש כאלה שמקבלים מזל טוב יותר מאחרים. בכל פעם שאתה מרגיש שהעצב שלך נהפך למרירות, עליך לבדוק את עצמך. אפשר לחיות עם עצב, אבל מרירות תהרוג אותך".
אחרי שהקים חבורה חוקרת – וממכרת – בספרי “מועדון הרצח", והקפיד להתרחק מפורמולת הבלש שפועל סולו, אוסמן עושה אותו דבר ב"אנחנו מפענחים רציחות" ומשיק חבורה חדשה, ובהצלחה יתרה. איימי, שומרת ראש חסרת מורא של מפורסמים ועשירים (“היא אוהבת לשמוע על החיים הנורמליים, אף על פי שהיא לא מעוניינת לחיות אותם"), חוברת לסטיב (בניגוד לרצונו, פחות או יותר), שוטר בדימוס ואלמן שלא השלים עם מות אשתו (“מצטער שלא חייתי כשהייתה לי הזדמנות"), שהוא במקרה גם אבי בעלה של איימי, וכן לשני הבוסים שלה ולסופרת המותחנים המצליחה ביותר בעולם (לדבריה לפחות) אחרי לי צ'יילד – רוזי ד'אנטוניו, אישה זוהרת, כריזמטית וחסרת גיל.
“לפי ויקיפדיה, היא בעצם צעירה בחמש שנים ממה שהייתה לפני שבע שנים. רוזי אוהבת לחשוב על עצמה כעל בעלת גיל פלואידי". כשהיא בכל זאת נשאלת לגילה, התשובה היא: “צעירה מבעלי הראשון בשלושים שנה ומבוגרת בשלושים שנה מבעלי הבא"; עד כה היו לה ארבעה וחצי בעלים, וההסבר בגוף הספר.
ביחד הם מנסים לפתור כמה תעלומות מקבילות ולהציל את חייהן של איימי, המופללת ברציחות שלא ביצעה, ככל הנראה על ידי מבריח כספים ממולח אך פסיכופת ששמו פרנסואה לובה (אבל האם הוא באמת קיים?) ושל רוזי, שהתגרתה בספרה האחרון ב"אוליגרך כימיקלים" רוסי שאין להתגרות בו והוא הוציא חוזה על חייה. לטענת רוזי, "אם יש לך אישיות כלשהי, בסופו של דבר מישהו ירצה לרצוח אותך", אבל “דברים כאלה הם חלק מהעבודה".
חייה של רוזי ד'אנטוניו – לבטח הגיבורה האמיתית של הספר, ויש לקוות שבט מידלר תהיה פנויה לגלם אותה בגרסה הקולנועית, אבל אם לא, נשמח גם לליהוקה של דמי מור – נראים בערך כך: “לרוזי כבר קרו דברים בעבר. מסיבות, רומנים, השקות ספרים, בכורות, עסקאות חדשות, מאהבים חדשים, מריבות, סטירות, תלונות, נשיקות בבריכות שחייה, צלמים בין השיחים, תביעות משפטיות, מכוני גמילה, בעלים, קוקאין על יאכטות, קוקאין על גגות, קוקאין בבית הלבן. האי מוסטיק, לונדון, קאפרי, אספן. צרות ושעשועים, שעשועים וצרות.
אבל אנשים מתים, או גרוע מזה, מתחתנים, אנשים מאטים את הקצב, צלמים מסתתרים בשיחים של אחרים. הם מסתתרים, רוזי מניחה, בשיחים של טיילור סוויפט. עדיין יש רומנטיקה, עדיין יש אלכוהול, עדיין מסיבה פה ושם, אנשים בגילה משיקים כוסות ונזכרים מי הם היו פעם. ועדיין ישנה הכתיבה, שאנשים כנראה נהנים ממנה שוב. היא חזרה לרשימת רבי המכר. היא מעולם לא היתה בסכנה שכספה יאזל, אבל היא תמיד היתה בסכנה שתאזל תהילתה. שתאבד את פרסומה, את מי הטוניק המבעבעים שכבר שנים היה בידה להוסיף לג'ין הנקי של חייה הפרטיים".
פסקה כזאת ממחישה את כוח־העל של אוסמן: ההומור המדויק והאבחנות החדות. הומור שמניע ומרפד את העלילה, אבל לרגע לא מפריע למתח לעשות את שלו – והספר מותח מאוד, ומפתיע לכל אורכו ורוחבו. אם כי, בדומה לסטיב, גם אוסמן איכשהו “תמיד רואה קודם את הכאב" וחודר לעומקם של דברים ולדקויות של אנשים (אך כמובן בלי לאבד את ההומור. כשמישהו אומר על מישהי: “היא אדם מאוד מוסרי", למשל, תגובתה של רוזי היא: “מצטערת לשמוע את זה"). אפרופו אדם מוסרי, גם בנו של סטיב סובל מבעיה כזאת: “הוא לא מבין קזינו או אי־נאמנות. למה להרוויח כסף רק בשביל להפסיד אותו, ולמה לחפש אהבה רק כדי לבגוד בה?". הוא גם מזדעזע מאנשים שקונים שעון ב־25 אלף פאונד. כששעון כזה נשדד מקולגה שלו באיומי אקדח, “התבצעו פה שני מעשי פשע" לדעתו.
אבל אוסמן יודע ש"מספיק זה אף פעם לא מספיק", וחוקר את תאוות הבצע האנושית שמובילה לכל כך הרבה צרות. בדרך הוא סוקר דמויות שפוחדות למות ואחרות שפוחדות לחיות, בוחן את תופעת ה"משפיענים" של טיקטוק, וגם של כוכבי קולנוע (כולל גיבור דביל במיוחד של הסדרה “השתוללות", שנשמעת כמו פרודיה מצוינת על כל סרטי “מהיר ועצבני" ודומיהם) – וסלבריטאים בכלל – שבטוחים ששמם לבדו לא רק פותח להם כל דלת, אלא גם מבטיח עקיפה של כל חוק ופטור מכל עונש. אוסמן לעולם אינו מטרחן, גם כשהוא מקדיש שני עמודים לביצים עלומות ושאר מטעמי בוקר. “שפינוזה אמר, ‘עשיתי מאמץ תמידי לא לבכות על מעשי האדם, אלא להבינם'", מגלה דמות מרכזית למלצר שולי. “שפינוזה לא טעה בהמון דברים, אבל הוא בוודאי לא נתקל בטוסט מלחם מחמצת".
רוזי (“הקפדתי להיות מלאה באלכוהול כל הזמן מאז 1978") חושקת בסטיב אבל מודעת לחולשותיו (“יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם 12 כוסות גינס"). אוסמן רואה כמובן גם את הכאב של מי ש"אף פעם לא הולכת לשירותים", וזה מוסיף כל כך הרבה שכבות ורבדים לסיפור המסחרר כולו. “היא תמיד ידעה לסובב את האנשים סביבה כמו צלחות. רוזי יכולה להפוך ים שקט לסוער בעזרת מילה אחת כאן, מבט אחד שם. זה יכול להיות מעייף, אבל זה מרחיק את המציאות מפתח הדלת".
אוסמן מבין גם לליבם של “הרעים", ולא רק של הטובים. “המוות הוא חייו", הוא כותב על אחד הפושעים הרצחניים. “המוות הוא מה שהוא טוב בו". דמות שלילית אחרת מסבירה ש"החטא מהיר והחרטה ממושכת".
מבוטלת עד לצהריים. רציחות בגורדי שחקים. ארבעה לקוחות מתים. אלה רק שלושה מתוך שמות בדיוניים אפשריים לספרה הבא של רוזי ד'אנטוניו, שהיא מלקטת תוך כדי התגלגלות העלילה. שורת המחץ האחרונה של אוסמן מתייחסת לשמו האמיתי של ספרו החדש. “אנחנו מפענחים רציחות" מעיד על מרכולתו כמו קונדיטוריה שמכריזה “אנחנו אופים עוגות". אבל הספר הזה מציע יותר מאשר פענוח כיפי במיוחד של רציחות וניסיונות רצח. יש בו התבוננות יפהפייה בבני אדם (וגם בכמה חיות, כמו החתול טראבל, שלבטח גם הוא רואה ומרגיש את הכאב של בעליו סטיב) ובעולם שבו הם חיים ופועלים, הורסים ובונים. הוא לא באמת מרחיק את המציאות מפתח הדלת, אבל הוא עושה אותה קצת יותר נסבלת. וזה הרבה.
