לפחות 3,000 אנשי חיזבאללה נפגעו מהתפוצצות ה"זימוניות". אך הנזק גדול בהרבה. מליל יום ד' ה-17 בספטמבר חיזבאללה מתקשר עם טלפונים סלולאריים, אבל הם אינם בטוחים, ועם מכשירי-קשר שאפשר להאזין להם, ויש עוד אמצעים, אך בעיקר בתקשורת קווית שגם היא חשופה להאזנות. גם שולחים פתקים. זו תקשורת מוגבלת.
התוצאה: בטווח הקצר הארגון פרנואידי לגבי רוב אמצעי הקשר ואינו מסוגל לנהל מלחמה באופן מיטבי. פרנויית-הקשר תמשך עוד חדשים וזה מקשה מאד על ניהול מלחמה גדולה. עם זאת, עדיין אפשר לפעול במסגרות גדודיות, וגם סוללות הטילים, המרגמות והרקטות יכולות לפעול על-פי הנחיות מוקדמות. הפיקוד הבכיר נפגע קשה, אם כי דרגי השטח מתפקדים.
עמדות שתי ההנהגות בביירות ובטהראן מרמזות על כך שהתפוצצות הזימוניות לא דחפה את חיזבאללה ואיראן למלחמה מלאה, אבל חיסולם של המפקדים בדאחיה מעביר את אותנו קרוב יותר לאזור אי-הוודאות.
איראן: חיסולו ביולי של איסמאעיל הנייה הנחית סטירת-לחי אדירה על משטר האייתוללות. לאחר החיסול היתה האווירה בטהראן זועמת הרבה יותר מאשר לאחר חיסול הגנראל האיראני בדמשק שהוביל למתקפת הטילים והכטבמים בליל ה-13-14 באפריל. על-פני השטח לא היה כלל ספק שאיראן תגיב נגד ישראל באופן ישיר, מיידי, ובעצמה אדירה. אלא שמתחת לפני השטח התנהל דיון בחכמה של תגובה כזו, ובראשית אוגוסט כבר הודלפה עמדתו של הנשיא החדש, פזשכיאן, שפעולה ישירה נגד ישראל תפגע קשה בכלכלה האיראנית.
בדיוק לשם כך הינדס המנהיג העליון עלי ח'אמנאי את בחירתו של מסעוד פזשכיאן, שהחליף את אבראהים ראיסי, הנשיא הקיצוני לעילא שנהרג בתאונת מסוק. ח'אמנאי היה זקוק לנשיא ותחתיו ממשלה פרגמטית שילחצו למדיניות פרגמטית מול הקיצונים: פיקוד משמרות המהפכה, חברי פרלמנט רבים, והמועצה העליונה לביטחון לאומי שראשה, סעיד ג'לילי, הוא אולטרא קיצוני. כך הוא ימצא עצמו בעמדת-אמצע, האהובה עליו, והחלטתו תהייה כבורר, יותר מאשר כדיקטטור.
באמצע ספטמבר ההבטחה לתגובה איראנית קשה עדיין נשמעת מכל עבר, אבל בליווי ההסבר שאיראן תמצא את הזמן, המקום והאופי הנכונים. יש הבנה שכרגע תגובה צבאית ישירה סותרת את האינטרסים האסטרטגיים של איראן. מן הרמזים שהדוברים הבכירים מפזרים עולות ארבע סיבות עיקריות. ראשית, שיש סכנה לפגיעה בנמל-הנפט העצום של בנדר עבאס, ולכן ברוב הכנסות הממשלה.
שנית, שהיחסים עם השכנות הערביות שסייעו להגנת-ישראל באפריל עלולים להידרדר. שלישית, אחת משתי נושאות המטוסים יצאה מן האזור, אך השנייה עדיין כאן עם כוחות נוספים, ועימות צבאי עם ארצות הברית איננו חכם. ולבסוף: כדי לפתור את המשבר הכלכלי שלה איראן זקוקה להסרת האמברגו האמריקאי. הדבר יתאפשר רק ע"י הרגעת המשבר עם ארה"ב וחידוש הסכם הגרעין עמה. מלחמה תעכב זאת.
פיצוץ הזימוניות ואפילו חיסולם של המפקדים בדאחיה בביירות לא שינה בהרבה את התמונה בטהראן. אם כי אי-הוודאות גוברת, עדיין איראן הרשמית זהירה. הנשיא פזשכיאן מגדיר את פעולות ישראל כ"קריסת האנושיות ועליית הברבריות" ו"חרפה למערב" וח'אמנאי מכריז ש"הגידול הסרטני" – ישראל- יושמד בעתיד, אך הם אינם מתחייבים לפעולה איראנית ישירה מיד. משמרות המהפכה טרם אמרו דברם, אבל זה שנים רבות שיש הבנה בין חיזבאללה לטהראן שמה שקורה בלבנון נשאר בלבנון, אלא אם כן עצם קיומו של חיזבאללה בסכנה, ולא זה המצב היום.
באשר לחיזבאללה, פיצוץ הזימוניות לא הביא אותם לספק לישראל הצדקה לפתוח במלחמה מלאה, אך חיסול 15 המפקדים הבכירים בדאחיה מגביר מאד את הלחץ של מפקדי השטח על נסראללה להגיב בחריפות רבה. ברור שהוא לא יחדל אש לפני שישראל תגיע להפסקת אש עם חמאס. הפסקת אש, לא נסיגה ישראלית מכל עזה. הארגון מבין שהם יכולים לגרום נזק עצום לישראל, אבל גם שבמלחמה מלאה יהיה בטוח יותר בחיפה מאשר בביירות ודרום לבנון. נסראללה מצדו ינסה עדיין להימנע מכך.
רק אם תהייה הפסקת אש בעזה (בתמורה לשחרור החטופים), חיזבאללה יחדל אש. אז יש סיכוי טוב שאיום אמין בהתקפה ישראלית מלאה בתמיכה אמריקאית ישכנע את נסראללה לסגת לליטני. איראן תאשר. הם יקוו שבהמשך יוכל כוח רדואן להסתנן בחזרה לגבול. לכן, מרגע זה תהייה זו האחריות האישית של ראש ממשלת ישראל לבצע שני מהלכים. ראשית, לתגבר את נוכחות הקבע של יחידות צה"ל על גבול הצפון פי כמה ממה שהיה שם ב-6 באוקטובר.
שנית: למנוע בנחישות בירי ובפשיטות את חזרת כוח רדואן לגבול. רק כך רוב התושבים יחזרו. הבנה אמריקאית שיש להעניק לצה"ל על הגבול "רישיון להרוג" כל מחבל שיופיע שם תסייע מאד.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת חיפה
