השנדלירים של תקרות ביתן "אקספו תל אביב" היו נוצצים, בדיוק כמו תצלומו של הזמר האגדי בועז שרעבי עם התקליטים המעופפים על גבי המרקע. בדקות שלפני תחילת המופע "בועז שרעבי – חיי – שישה עשורים של יצירה", האוויר נמלא תחושת התרגשות ותכונה, מה שסימן ואישש את הצלחת האירוע הזה טרם החל.
כשהרצתי עם עצמי בראש את רפרטואר השירים של בועז, חשבתי שמעבר לשיא ולוותק הקרייריסטי שהוא חותם, יש פה אירוע בסדר גודל לאומי. זאת לא מילת תואר מופרזת. לא יכולתי שלהתעלם מכך שכמעט כל השירים שלו מתקשרים לנרטיב הישראלי שעברנו במשך השנה וחצי האחרונות של מלחמה קשה עם גבורה לצד אובדן כה גדול. באופן פרדוקסלי, הטיימינג המדויק של ההופעה הזאת כמעט נראה כאילו תוזמן 60 שנה אחורה במיוחד לרגע הזה. כמעט כל שיר איכשהו התכתב עם קורותיה האחרונים של ישראל, ואמרתי לעצמי שאמנם המופע הזה הוא בסימן היצירה של שרעבי, אך אולי לא פחות גם היצירה והפורקן של המדינה.
כשלפתע חמקתי מהמחשבות, וכששרעבי עלה סוף סוף על הבמה, מחיאות הכפיים הסוערות לא איחרו להגיע. כשסיים את השיר הראשון, הוא הודה שהוא מתרגש וטרח אף לציין בחן שעל עומק התרגשותו עוד יעיד בהמשך. אבל את השיר השני המצמרר והמסמר כל כך, "כשתבוא", עם תמונות חזרתם של החטופים ברקע, ביניהם קית' סגל, ירדן ביבס ועופר קלדרון שחזרו באותו צהרי היום, לא היה ניתן לחזות. העיניים שלי כבר הרטיבו והעלו לחלוחית, ובקהל הייתה תחושת קיפאון בה הכל עמד מלכת. זה היה מסוג אותם רגעים שלא ניתן להעמיד במילים. היה פשוט צריך להיות שם כדי להבין ולהרגיש.
"כשתבוא" מתוך המופע "חיי" של בועז שרעבי (צילום :byuvalb)
ואל הרגע המיוחד הזה התווספו עוד שירים ששיחקו על אותו מנעד עדין של רגשות. אלו התנקזו בעיקר בבלדות האהבה ששמורות רק לזמר הנשמה שהחזיק והוביל את המופע הזה, ביניהן "את לי לילה" ו"כשאת נוגעת בי". והכל באותו קול עמוק, נוגע ועוצמתי לפני אי אלו עשרות שנים, שכאילו לא נגע בו הזמן. בין השירים, כאמור, בועז העיד בחצי רצינות – חצי בדיחות על עומק התרגשותו ועל פעימות הלב שעולות ויורדות. הוא לא דילג על הפלרטוט המתמד עם הקהל, שגרר קולות ונהרות צחוק, וזרק כמה הערות וקוריוזים.
ואז הגיעה ההפתעה שהוכיחה שאפילו את החבילה המהודרת הזאת ניתן לשדרג: עמיר בניון. השניים שרו את "מי ידע שכך יהיה" ואת "משאלה". הפלאפונים של היושבים מכל עבר כמובן ישר מצאו את מקומם מחוץ לכיסים, והקהל פשוט נשבה אחרי שני הפרפורמרים המצוינים והמרטיטים הללו. קולותיהם, השתלבו זה בזה באופן יפהפה ובהתאמה מושלמת, בביצועים שכל כולם היו יצוקים בכוונה אחת גדולה ומרגשת. ואת האמת, עם כל ההערכה לבועז, היה קשה להיפרד מבניון אחרי שני שירים.
כשחזר להופעת הסולו שלו, וסיים לספר עוד סיפורון מהארסנל שמתחיל ב"Suddenly" במבטא אנגלי, ומשרבב עוד כמה מילים בערבית על דגים מים המלח, בועז הבטיח לנו אבנים מהירח והחל לשיר את "אם את עדיין אוהבת אותי". וגם שם, נרשם רגע קסם שבו כולם התמגנטו. הזוגות שבקהל החלו במחוות לאבי-דאבי ושאר הנוכחים, רווקים או שלא, שרו בעל פה את המילים.
בועז שרעבי ועמיר בניון במופע באקספו תל אביב (צילום :byuvalb)
בהמשך פינה בועז את הבמה ליאיר מיכאל, נגן הגיטרה החשמלית, שנתן ביצוע רוקיסטי ובועט ל"שער הרחמים". אמנם לא שיר של בועז, אך נראה שעם מספיק כריזמה ועמידה בימתית בטוחה, נגינה מחשמלת וקול שעומד בכל הגבהים המאתגרים של היצירה הזו, הקהל מחל לו על כך.
אבל גם אז, שכבר חזר להעניק לנו עוד מסגנונו המשובח עם עוד מספר שירים, לא עבר הרבה זמן עד שחלק את הבמה עם נציג הדור הצעיר, דניאל וייס. וייס, אותו כינה שרעבי 'גיבור', זכה לשיר עימו יחד עד שהתפנתה לו הבמה לגמרי עם השיר "פמלה". אין לערער על ילד הפלא הזה, אך פייר – אצלי "פמלה" שמור רק לבועז (טוב, אולי גם מעט לשי גבסו). אל שמץ האכזבה שבלב שלי התווסף לפחות עוד אחד כזה של אחת הגברות שישבה בסמוך אליי, ותהתה על פשר החילוף דווקא בשיר הזה.
שרעבי המשיך לפרוט לי על מיתרי הלב יחד עם "לתת", "אל תעזבי" ו"לשיר איתך" שבו גם דמותה של שושנה דמארי ז"ל הוקרנה על המסך והנציחה את הדיווה הגדולה הזו. הקהל עמד על הרגליים עם "היה חזק", מעין זריקת עידוד שלא פג תוקפה, אך נאלץ לשבת עם בואו של האורח הבא, ואולי הכי לא צפוי מבין שאר האורחים – אביב גפן. גפן, שסיפר כי הזמין את עצמו למופע באישורו של שרעבי, שר עימו יחד את "ברית עולם" ו"נע ונד". "ברית עולם", שישר מרפרר גם למלחין מתי כספי שגפן כל כך אוהב, הסתמן על אף השוני בין גוני הקולות של השניים, כהצלחה. אצלי זה ישר העלה את הסצנה הבלתי נשכחת על חוף הים מ"חגיגה בסנוקר", ומשם הראש-חסר-מנוח שלי גם נזכר בזאב רווח ז"ל. בקיצור, סלט רגשות ותחושות אקטואלי לתקופה.
אביב גפן מתארח בהופעתו של בועז שרעבי (צילום :byuvalb)
אם לסכם בכנות, לא צריך מופע מיוחד כדי להוכיח שבועז שרעבי הוא כוכב. הוא מציאה נדירה בפסקול הישראלי עם רשימת שירים אינסופית שנוגעת בכל התקופות והזמנים, ובלב השאלה של מה זה להיות ישראלי. כשקולו מתנגן גם הסיפור שלנו תופס פתאום איזה מנגינה. מרשים ומפעים לראות איך אחרי כל השנים, קולו השתמר והשתבח. הסלסולים והעומקים נותרו בעינם, הכוונה והרגש לא נגרעו ואהבת הקהל לא שככה. שרעבי נשאר על המפה. סביר להניח שאת הפרטנרים המוסיקליים שהוא רתם הפעם – בניון, וייס וגפן – הוא הוסיף כדי להעשיר ולעבות את המופע הזה, ולא מפאת חולשה ווקאלית או סיוע חוץ שנזקק לו. גפן ווייס בהחלט היו תוספת ראויה לכאן, אך בניון הוא ששבר את רף הציפיות לטובה, וכמו תמיד ידע הכי טוב לחדור במיומנות לפנים הלב. אני כבר מחכה שאוכל להאזין ל"משאלה" שוב בביצועם של שני האדירים הללו באחת מהרשתות.