בדרך כלל, ככל מורה בישראל, במהלך החודשיים של החופש הגדול, שוקד יוסף בוקריס, רכז ומורה ללשון בחטיבת ביניים בפתח תקווה, על תוכנית לשנת הלימודים החדשה. השנה, בשל העובדה כי הוא סופר בימים אלה 310 ימי מילואים מאז ה־7 באוקטובר, במהלכם לא לימד אלא היה עסוק בלחימה, היה לו שבוע בלבד לעשות זאת, רק שאצלו האתגר נוסף: בשל עזיבתו את אזור המרכז ומעבר למגורים בשדרות – הוא יפתח את שנת הלימודים בתיכון בבאר שבע, וייאלץ להתרגל לסביבה ולתלמידים שונים לגמרי מאלה שהכיר בשנים האחרונות.
“זו פעם ראשונה שאני גם מלמד לבגרות השנה, כך שבנוסף לעומס הרגיל יש גם את האתגר הזה, בייחוד כשמדובר בבית ספר חדש", הוא אומר. “אם יש יתרון ב־310 הימים האלה הוא שהצבא הרגיל אותי להיות ער חלק מהלילות, שבחלק מהזמן לא צריך לישון, אז יכול להיות שזה יקרה גם עכשיו, ולשמחתי יש מורים נוספים שעוזרים לי ותומכים בי, אז אני מאמין שיהיה בסדר".
יש גם את האתגר של לעכל את מה שעברת.
“נכון, ייקח לי קצת זמן לעכל ולעבד את מה שעברתי, לעכל את זה שחברים טובים שלי נפגעו, ובעיקר צריך לראות איך אתה לא משליך על תלמידים עצבים כאלה ואחרים שספגת בתקופה הזו, ולא קשורים אליהם".
ב־7 באוקטובר הוקפץ בוקריס לגדוד מילואים של חטמ"ר שומרון, ועל אף שלא קיבל צו 8 – “גייס" את עצמו. “לאורך כל התקופה הזו היינו בכמה גזרות שונות ביהודה ושומרון", הוא מספר. “בין לבין יצא לי להסתמס עם תלמידים שלי מבית הספר שעזבתי ולשמוע מהם על החוויות שלהם, הם שמעו על החוויות שלי והופתעו בעיקר מזה שאני במילואים, וזה היה חשוב להם ולי לעבד את החוויות שלנו. כל התקופה הזו לא התאפשר לי ללמד בגלל המלחמה, ככה שהתלמידים היו הקשר העיקרי שלי למקצוע בתקופה הזו, גם אם השנה לא יצא לי ללמד אותם, ואני כולי ציפייה להכיר את התלמידים החדשים שלי".
“לג'נגל בין הכל"
אבגר שחף, מילואימניק בגדוד יחס"ם (יחידת סיוע מנהלתי), גדוד חדש בחטיבת כרמלי שהוקם בתקופת המלחמה, הוא מורה להיסטוריה ולמנהיגות בתיכון אורט יד לבוביץ' בנתניה. “ב־7 באוקטובר הוקפצנו למחסני החירום שלנו באזור הכנרת, התגייסנו, הכרנו אחד את השני והתחלנו לדאוג לכל האספקה הלוגיסטית, החימושית והרפואית של החטיבה. משם התגלגלנו לאזור הגליל ואז ירדנו לעזה", הוא מספר.
“פתחתי את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר, ובאוקטובר כמובן הוקפצתי למילואים, ואז בינואר חזרתי לבית הספר לשבועיים ואז שוב הוקפצתי למילואים. השנה החולפת הייתה השנה הכי עמוסת תלמידים שהייתה אמורה להיות לי, היו לי כמעט 300 תלמידים, כשאת רובם המכריע לא הכרתי לפני, למעט תלמידי כיתה י' שלימדתי כבר בעבר אז היה לי קשר מיוחד איתם כי חווינו חוויות ביחד. היו גם תלמידים מכיתה י"א שהספקתי להכיר ולהתחבר אליהם כשלימדתי אותם בספטמבר עד פרוץ המלחמה. התלמידים שהכירו אותי יצרו איתי קשר במשך כל התקופה הזו, לשאול איך אני ולחזק אותי וזה ריגש אותי".
לדברי אבגר, שיא הקשר שלו עם התלמידים הגיע ביוני האחרון, כשהם היו בשיא ההכנות לבחינות הבגרות: “הייתי עמוק בעזה וצילמתי סרטונים מחולות עזה בהם בירכתי אותם וחיזקתי אותם", הוא מספר. “היו גם מחשבות להעביר שיחת מוטיבציה בזום אבל בעיות קליטה טכניות מנעו את זה".
החליפו אותך בזמן שלא לימדת?
“בהיסטוריה כן ובמנהיגות לא כי זה מקצוע ייחודי שאני הבאתי איתי וייחודי לבית הספר. ניסינו לחזור לזה באזור ינואר, אבל מהר מאוד אחרי זה הוקפצתי שוב למילואים אז זה לא יצא כל כך".
איך אתה מרגיש לחזור ללמד ב־1 בספטמבר?
“האמת שאני עדיין במילואים, כרגע 233 יום, וב־1 בספטמבר אהיה בסדנת עיבוד, ורק שבוע אחרי זה אפתח את השנה. יש לי המון רגשות מעורבים. מצד אחד אנחנו צריכים לחזור למציאות כשהמציאות של המלחמה נמשכת. זה מאוד מפלג את המחשבות. מצד אחד אתה אומר שאתה צריך להמשיך את השגרה ולתת לתלמידים תחושת מציאות, אבל מצד שני יש חטופים בעזה, אז איך אני יכול ללמד בהיסטוריה לאומיות וציונות כשיש שאלה איפה הציונות שלנו כשיש חטופים עדיין בעזה? כל זה מלווה אותי במחשבות לקראת שנת הלימודים".
מה תעשה אם יקפיצו אותך שוב באמצע שנת הלימודים?
“אני בקשר תמידי עם הצבא ובגלל שאנחנו גדוד בהקמה אז זה כמו מקצוע שני. אני ערוך לזה. גם בבית הספר הייתה החלטה שלא אפגוש את אותן כיתות שפגשתי בשנה שעברה כדי שאם אוקפץ והמלחמה תסלים לא ייווצר מצב שאותה כיתה שלא הספקתי ללמד בשנה שעברה תיתקע פעמיים בלי מורה למנהיגות, אנחנו עושים חלוקה כזו כדי שאספיק ללמד כמה שיותר תלמידים".
מיכה קופין, מורה למתמטיקה ולאזרחות בתיכון אורט שרת בנוף הגליל, מפקד בשריון שלקח חלק בלחימה בעזה, חצה לאחרונה את גבול 200 ימי מילואים במלחמה, דבר שאפשר לו ללמד רק חודשיים במצטבר בשנה החולפת. “ב־7 באוקטובר ראיתי כמו כל המדינה את מה שקורה, עליתי על מדים וחיכיתי שיפעילו אותי", הוא מספר. “בשבועיים הראשונים לקחנו חלק בקרבות הבלימה ביישובי העוטף, ולאחר מכן השתתפתי במלחמה עד סוף מרץ. במשך כל הזמן הזה לא לימדתי בכלל אלא התנתקתי לגמרי. באפריל ומאי לימדתי ובתחילת יוני שוב יצאתי למילואים עד עכשיו. עכשיו אני מדבר איתך מצפון הרצועה, ואנחנו אמורים להיות במילואים עד אוקטובר".
על אף שהוא אמור לסיים את המילואים באוקטובר, כדי לשמור על עבודתו ולא לפגוע במוכנותם של תלמידיו לבחינות הבגרות – הגיע קופין להסדר עם הצבא, במסגרתו ילמד החל מה־1 בספטמבר בימים ראשון עד רביעי, ובימים רביעי עד מוצאי שבת יילחם בעזה – וחוזר חלילה. “זה מאוד מורכב אבל אין לי ברירה", הוא מסביר. “יש לי אישה בבית שב־7 באוקטובר הייתה בהריון ומאז הספיקה ללדת, וגם היא צריכה אותי, גם התיכון צריך אותי וגם הצבא צריך אותי, ככה שאני מנסה לג'נגל בין הכל".
ספר על הקשר שלך עם התלמידים לאורך התקופה הזו.
“הקשר עם התלמידים והמורים נשמר מהשטח, וכשקפצתי לאפטרים השתדלתי לעבור בבית הספר כדי לבקר את התלמידים ולשמור על קשר, זה היה חשוב לי. בחודשים הראשונים המלחמה השפיעה על התפקוד שלי כמורה. זה הוציא אותי מהתלם, אבל עם הזמן התרגלתי לזה. כביכול כולם מבינים את זה שאתה במילואים, אבל גם ההכלה וההבנה האלו מוגבלות".
"השנה הקרובה הולכת להיות מאוד מאתגרת: ביום שאני פוגש תלמידים ברביעי בבוקר – אשתתף בערב בלחימה בעזה, זה דיסוננס מטורף שיכול לקרות רק בישראל. חוץ מזה שאני אזרח ישראלי, אני גם מורה לאזרחות ואיש חינוך, ואם אני אדבר עם התלמידים על איך להיות אזרח טוב וערכי אבל מצד שני אפקיר את החברים שלי שנלחמים ברצועה ויכולים להיפצע – ארגיש שאני עושה עוול מסוים. יש משמעות וערך מוסף לזה שאני מיישם את הדברים שאני מלמד ודוחף את התלמידים אליהם. דוגמה אישית היא לא קלישאה כשמדובר בחינוך".
“להפעיל מחדש את הגלגלים"
נועה שפירא, מורה לחינוך גופני, מלמדת בשני בתי ספר לחינוך מיוחד – האחד בתוך מחלקה פסיכיאטרית בתל השומר, והשני – בית ספר להפרעות התנהגות ולקויות למידה ביפו. שפירא הוקפצה למילואים ב־7 באוקטובר ומאז לא התאפשר לה ללמד בבתי הספר. “אני כבר עשור עובדת עם ילדים ואני לא רגילה לעבוד עם מבוגרים, אז מבחינתי העבודה בצבא עם העולם של המבוגרים הייתה קצת מאתגרת", היא מספרת. “נזכרתי בכל התקופה הזו למה אני אוהבת את המקצוע שלי וחוויתי את המקצוע הזה מחדש. בתור מורה בשלב מסוים אתה נשחק, וכשזה חסר הרבה זמן אתה מבין למה אתה עושה מה שאתה עושה".
ביקרת בבית הספר לאורך התקופה הזו?
“בחודש מאי יצא לי לבקר בבית הספר ביפו וזה היה מרגש. קיבלתי שי ופגשתי את התלמידים. הגעתי על מדים והתלמידים קיבלו אותי מדהים. זה בית ספר יסודי אז הייתי צריכה לענות על שאלות כמו ‘ירית? את יורה בנשק?', ושאלות בסגנון הזה. השתחררתי מהמילואים באמצע יולי".
איך את מרגישה לקראת ה־1 בספטמבר?
“אני מאוד מתרגשת וגם קצת חוששת. לא הייתי בבית הספר כמורה מאז ספטמבר שעבר. זה מאוד קשוח. אני גם מורה לחינוך גופני שזה מצריך כושר ועמידה מרובה על הרגליים, בעוד שבתקופת המלחמה ישבתי רוב היום על כיסא בבסיס. כך שהאווירה מאוד שונה. אני צריכה לחזור להפעיל מחדש את הגלגלים ואני מאמינה שיהיה בסדר".
איתי יוסף, רכז שכבה, מחנך ומורה לאזרחות ולהיסטוריה בתיכון מקיף ו' בבאר שבע, פתח את שנת הלימודים הקודמת עם 300 תלמידים באחריותו. “ב־7 באוקטובר גויסתי למילואים בגדוד ששייך לחטיבה הדרומית של עזה, ושלחו אותנו ללחימה בג'נין", הוא מספר. “בארבע השנים לפני אוקטובר שימשתי כמ"מ שהוא לא קצין, וכל המלחמה המשכתי בתפקיד הזה".
"סיימנו את הסבב הראשון בסוף פברואר וכשחזרתי לבית הספר הייתה קבלת פנים מטורפת – שטיח אדום, דגלים וכל התלמידים והמורים בחוץ מקבלים אותי בחום. עשרה ימים אחרי שחזרתי לבית הספר התגייסתי שוב כי עשיתי קורס קצינים וגויסתי עד ה־30 באפריל. חזרתי לבית הספר וב־16 במאי גויסתי שוב פעם, וסיימתי מילואים ב־8 באוגוסט".
בחודש האחרון יוסף התכונן ונערך לפתיחת שנה חדשה, כשהוא יודע שב־27 באוקטובר הוא חוזר ללחימה, נוסף לעוד יומיים מילואים בספטמבר. “זה דיסוננס מטורף", הוא אומר. “אני יושב בישיבות הסגל כרכז שכבה ואני מרגיש בהן שמשהו נעלם בשנה האחרונה, כמו חור שחור כזה. פספסתי שנה שלמה ואני מרגיש שכולם התקדמו צעד קדימה ואני תקוע מאחור. עשיתי השתלמות כדי לצמצם את הפערים אבל באמת מוזר לי לחזור ואני לא מעכל שאני חוזר לזה, ועדיין אני יודע שאני חוזר ללימודים ב־1 בספטמבר אבל אז מגיעים החגים ואחרי זה אני יוצא שוב למילואים ל־45 יום. זה מטורף".
איך החזרה עבורך?
“חזרתי מהמלחמה בסבב הראשון עם חוסר יכולת לישון, עם התעוררות בלילה לחפש את הנשק וכו'. היום, אחרי שיחות עם קב"ן, אני יודע שזה תהליך. זה לא תהליך קל אבל הוא חלק הכרחי. יש דיסוננס בין מי שלחם ובין מי שנשאר בעורף. החיילים שלי פוטרו מהעבודה, לא קיבלו תפקיד בגלל שהיו במילואים ולא מתקדמים בעבודה, אבל כולנו יודעים שלמרות הקשיים המדינה שלנו חשובה יותר מהכל".
"אנשים לא מבינים מה זה להיות שנה במילואים. זו מציאות מטורפת, והייתי מצפה מהעורף לא לשכוח אותנו. אנחנו עדיין עושים מילואים המון ימים. אנחנו לא הולכים לכייף, לא רואים את הנשים שלנו ולא את הילדים. אנחנו נלחמים כדי שבתי הספר יהיו פתוחים וכדי שהמדינה לא תהיה כולה במקלטים. אנחנו עושים את זה מאהבת המולדת ומשלמים מחיר יקר על זה".
