ברכה במסווה: עזיבת ג`ורדן לויד טובה למכבי ת"א?

את תחושת הפספוס מההפסד למונאקו אתמול (רביעי) אנשי מכבי תל אביב מרגישים הבוקר בחזה ובבטן, בעודם ממלמלים לעצמם "היינו אמורים לנצח, היינו יכולים לנצח, היינו צריכים לנצח". יש לא מעט סיבות לכך שזה לא קרה, ומכבי ת״א חסרה לא מעט דברים העונה, אבל אפשר להוסיף לרשימה פריט נוסף, שהתגלה אתמול במשחק שהיה יכול להיות ניצחון שני ברציפות ביורוליג: קילינג אינסטינקט.

מכבי ת״א פגשה קבוצה חסרה, שנתנה הופעה פחותה מסך חלקיה, ועדיין, חלקיה של מכבי ת״א היו קטנים יותר. זה קרה בגלל ארבעה אלמנטים: היא בעטה במומנטומים שהיא יצרה (ועם פוש קטן הייתה מתקרבת לשבירה של מונאקו), התפשרה על החוקים שהיא קבעה לעצמה בהגנת הפיק אנד רול (שהפכו לסלים קריטיים), מנעה מעצמה הרכבים עם שחקנים שאתמול הראו ניצוץ גדול יותר (שלום לקוראים רוקאס יוקובאיטיס וליוואי רנדולף) וחסרה דמות שתתעלה ברגעים שצריך להתעלות בהם, תזיז את כולם הצידה ותגיד ״עליי״.ולחדשות בהרחבה:

מלחמת אין ברירה
צריך להעריך את ההחלטה של עודד קטש על כך שהטיפול ההגנתי המרכזי בפיק אנד רול יהיה מעבר בכוח. נכון שמכבי עושה חילופים אם זו חסימה בין גארד לגארד ונכון שלעיתים הגבוה פותח ״חלון״ כדי שהרכז יעבור דרכו ונכון שלעיתים נוצר חילוף כי הגארד שנחסם פשוט לא מספיק להגיע. אבל כשהחילוף הבלתי נמנע הזה קורה בפוזשנים קריטיים, כמו זה בו חסיאל ריברו פגש באלי אוקובו, דקה וארבעים שניות לסוף, כשמונאקו הייתה בפלוס שלוש, אלי לא חס על חסיאל ודפק שלשה קטלנית שדי סגרה את הסיפור.

אז נכון שמכבי מחליפה רק כשאין ברירה. אבל תראו את החסימה של מוחמדו ג׳ייטה לאוקובו. בצד הצהוב: תמיר בלאט וריברו. ג׳ייטה אכן בחור גדול ומנח הגוף של בלאט לא היה מוכן לעבור מעל החסימה. ועל כן החילוף בינו ובין ריברו. אבל אלה הדברים קטנים שמובילים להחלטות גדולות ולהפסדים מרגיזים. הבמה של אוקובו:

איפוק זה כח
תמיר בלאט נתן בשבוע שעבר הצגה, וכל עוד לא יוכח אחרת זו הקבוצה שלו. אבל לעיתים, במיוחד במצבים בהם המומנטום של הקבוצה בשיאו או ברגעים שהקבוצה השנייה יוצרת מומנטום, נדרש איפוק. וחוסר היכולת של בלאט להתאפק, לבחור זריקות טובות יותר ולקבל החלטות אחראיות יותר בזמני מפתח, הם בעייתים במקרה הטוב והרסניים במקרה הפחות טוב. הם גם סוד כוחו, ככה זה כשאתה עם בטחון עצום, אמונה עצמית ושלשה שקוברת את היריב.

אבל אתמול, בלאט נכשל במבחן המרשמלו ופגע במומנטומים שיכולים היו לקרב את השבירה של מונאקו. מכבי עלתה לפלוס 10 ברבע השני ונתנה לזה לפוג מהר מדי ובקלות רבה מדי. ובמקרים הפוכים, כשהיריבה במומנטום, בנסיונותיו לעצור את הדימום, בלאט ייקח על עצמו, ויעדכן את כל העולם שהוא לוקח על עצמו עם שפת גוף שמשדרת את זה, מה שמגביר את הלחץ על הכדרור שלו, את הפיזיות כלפיו ואת קבלת ההחלטה שלו תחת לחץ.

זה קרה אתמול כמה פעמים, כשמשחק של מינוס ארבע נקודות הפך למינוס שמונה ובור עמוק יותר בגלל פזיזות. זה נכון שבלאט זקוק לעזרה, ונדמה שקטש, זה שאמור לעזור לו, כמו מאמנים רבים אחרים, יהיה מוכן לחיות או למות (מקצועית, מקצועית) על ההחלטות של הרכז הישראלי שלו. זה מובן ומקובל, וכנראה אף רצוי. אבל הקסם הזה שבו נוצר מומנטום ואז נעלם תוך כמה פעולות מתסכלות הוא לא משהו שקבוצת אנדרדוג כמו מכבי ת״א של העונה יכולה להרשות לעצמה. כי לך תבנה עכשיו מומנטום חדש. ושם בדיוק נדרש האיפוק של בלאט.

החלטות של גיל 50
עודד קטש חוגג היום יום הולדת 50 (מזל טוב), והוא נכנס לעשור מופלא של בשלות ומורכבות. עשור בו הוא יבין מי הוא באמת ומה מפעיל אותו. עשור בו הוא יביט בפרופורציה, ברכות, בהכלה, על החלטות שעשה, שיעשה. ועדיין, גם בגיל 50, כשצריך לקחת החלטות קשות על דופק 200 בזמן אמת, זה כבר סיפור אחר. וכאן הוא יצטרך להתאים את עצמו לקלישאה על היכולות של מאמנים ישראלים.

ומאמנים ישראלים, למי שעשה עלייה לאחרונה ולא נמצא בעניינים, ידועים ביצירתיות שלהם. בתחושות הבטן, באינסטיקנטים. למשל אם תיכננת לתת לרוקאס יוקובאיטיס מספר מסוים של דקות, או לא חשבת שלצוות אותו עם תמיר בלאט זה רעיון טוב, והנה הוא עולה ועושה מה שבא לו, חותך את השומר שלו, קולע מהמקום אותו אנליסטים מתעבים שנקרא חצי מרחק, מכניס מומנטום ונראה כמו שחקן שאין לו מה להוכיח והוא מוכיח את זה, אולי שווה לתת לו להמשיך ולרכב על הגל?

וכשבלאט זעק לעזרה, לעוד גארד יוצר לידו, הוא הביט הצידה וראה את ג`ון דיברתולומיאו, בחור נחמד ואחת הסיבות המרכזיות לניצחון על וילרבאן, אבל להוריד את העומס מבלאט הוא לא מצליח. אז אולי שווה לרתך את השמות, הגארדים והדקות של בלאט ויוקובאיטיס ביחד ולהפוך אותם לצמד בלאטקובאיטיס?

ליוואי רנדולף היה היחיד אתמול שהראה יכולת לייצר באחד על אחד. כשהתרגיל נשבר והיכולת האישית מדברת, אולי שווה לכוון את התנועה אליו? אולי. אבל מכבי של קטש התמכרה לפיק אנד רול ועל כן חסרה תנועות שיאפשרו לשחקנים כמו רנדולף לבוא לידי ביטוי, ותנועות שיוציאו את בלאט או לויד לקליעה. כי מי אמר שבלאט צריך להוביל את ההתקפה כל הזמן? למה שלא יעבדו עבורו על חסימות לקליעה? או ללויד?

ואולי קטש יגלה שמה שטוב לנוער מחוזית, ליגת הנוער המופלאה בעולם, טוב גם ליורוליג? כי לא רק שמונאקו, במחווה לנוער מחוזית, החטיאה 11 זריקות עונשין (קלעה ב-45%) וקיזזה עם קטש איזה 8-10 נקודות שמכבי החטיאה בלייאפים. כי בליגת נוער מחוזית, לא רק מתווכחים עם שופטים עם כרס ומשקפיים שעומדים כל המשחק בעיגול האמצע ושורקים משם, אלא השחקנים מחטיאים מלא לייאפים כמו חסיאל ריברו, ולמאמן אין ממש מה לעשות עם זה. כי מה, לייאפ, מה כבר תעשה, תעבוד על זה באימונים?

אבל בנוער מחוזית יש תרגילים לקלעים ובנוער מחוזית לוחצים 2-2-1, ממש כמו קטש, אך נותנים לזה קצת שיניים, מוסיפים שמירות כפולות, חוזרים לאזורית, כי בסופו של יום, גם כשהיא מובילה, מכבי היא אנדרדוג שצריכה לשנות קצבים, להפתיע, לגוון. אנדרדוג זה דרך חיים, והחיים של מכבי, לפחות עד הודעה חדשה, הם כאלה. בטח מול אנדולו ופרטיזן בלגרד בשבוע הבא

לויד יודע
וההבדל האחרון בין הקבוצות, המשמעותי ביותר, נופל במשחקים מהסוג הזה על סטפ אפ של שחקנים. אחד שצועד קדימה משורת המקהלה ואומר ״הנני״. כזה היה אתמול אלי אוקובו. מייק ג׳יימס זיהה את זה והלך צעד אחורה כדי שאוקובו יתחפש למייק ג׳יימס. נתן לו את הכדור, להריץ את הפיק אנד רול, לקבל את ההחלטות, להכריע את המשחק.

בדמיונה מכבי ת״א ראתה את ג׳ורדן לויד עושה דברים דומים. אבל לא בטוח שזה שם אצל לויד. או כמו שאומר גיל ברק ״לא יודיעעעע״. בטח לא כשהמשפחה שלו לוחצת, התמונות ב-CNN מטורפות, והראש כבר נמצא בעיר אחרת, עם צבע גופיה אחר. אותו ראש שבו עדיין מהדהדים רעשיהם של טילים איראניים שנופלים על ת״א כמו הסלים של אוקובו על הראש של מכבי. לכן טוב שמכבי לא התעקשה ועשתה נכון כשנתנה לו ללכת. למה? ובכן: אם לא שמתם לב, מדינת ישראל נמצאת במלחמה מוטרפת. אנחנו, הילידים, מורגלים מדי, אוהבים אותה מדי, היא שלנו מדי. לאן נלך? אבל תארו לכם שאתם זרים במלחמת אוקראינה, ורוסיה מפציצה את קייב בטילים בליסטיים. לא תהיו על המטוס הראשון החוצה? אם הילד שלכם היה משחק במדינה מוכת מלחמה, לא הייתם מושכים אותו באוזן שיעלה הביתה, מיי? לכן אין להיות מופתעים מרצונו של לויד לעזוב. יש להיות מופתעים שיש עדיין זרים במכבי ובשאר קבוצות הליגה שעוד נשארים.

והפחד האמיתי של מכבי הוא מכדור שלג שייצור לה קבוצה אמריקאית בבלגרד וקבוצה ישראלית בת״א. בחיי שמגיע לזרים האלה אזרחות לשם כבוד בסיום המלחמה, לארגן להם איזה חומוס, פלאפל ולחיצת יד מבוז׳י הרצוג, אבל אז זה אומר שהליגה תהיה מלאה במתאזרחים ומי צריך את זה עכשיו.

ובחזרה ללויד – יש כאן גם הזדמנות למכבי: ככל שנקף הזמן יכול להיות שמכבי זיהתה שלויד הוא לא השחקן שהיא צריכה. זה שייקח את האחריות, שיזיז את כולם הצידה, שרוחב הכתפיים שלו מותאם לגודל האחריות. והנה נפתח לה פתח לתת לו ללכת ואפילו לעשות כמה לירות על הדרך. עכשיו רק צריך לברר אם סייבן לי הוא האיש להחליף אותו.

מי נתן את ההוראה?
מאז עזב אבי אבן, לא ברור מי מקבל את ההחלטות המקצועיות במכבי ת״א. למשל, סייבן לי, מי חתום עליו באפסנאות? האם זה דייויד בלאט שנכנס לנעליו של אבן? האם אבן עדיין מסייע מאחורי הקלעים? האם יש כאן חזרה לימי ניקולה וויצ׳יץ׳, ממעמקי הפיצ׳קומאטה, בה חברי הנהלה הופכים למנהלים מקצועיים?

לא ברור מי האושיה המסתורית, אבל יש לו עין טובה. אמנם מאז שהחליט לסיים את לימודיו במכללה ולהירשם לדראפט, סייבן לי נחבט מצד לצד בקריירה המקצוענית שלו. כמו רבים אחרים, שחקנים בשולי ה-NBA הם אי של חוסר יציבות וחוסר ודאות להישאר במקום אחד. הוא קיבל חוזה של עשרה ימים כאן, עוד עשרה ימים שם, אלה נתנו לו חודש, אלה החתימו עד סוף העונה. מסעות אל הג׳י ליג, חזרה ל-NBA ובחזרה. סובב לו סובב הפינג׳אן.

אבל לי, כשהבמה נפרשה לפניו, הוא וואחד סקורר. בינתיים במכללות ובצ׳מפיונס ליג של פיב״א. האם הוא ברמת יורוליג? ימים יגידו. אבל הפוטנציאל שם, ויכול להיות שזה הבינגו, אחד מני כמה, שמכבי צריכים. בהנחה שהטילים האיראניים הבאים, במידה וחס וחלילה יהיו עוד כאלה, לא יהיו המנהלים המקצועיים האמיתיים של מכבי ת״א.