מזה כשתשעה חודשים אזרחים ואזרחיות רבים משרתים במילואים. לאורך התקופה, עלו קולות רבים של קשיי הסתגלות וחזרה לשגרה אחרי סבב מילואים ארוך, בעיקר בקרב אנשי משפחות שיוצאים לימי המילואים. כעת, עולים קולות נוספים, דווקא של ציבור הרווקים והרווקות, משרתי המילואים. הם משתפים בקושי כפול, מצד אחד הקושי בחזית, בעת הגיוס למילואים, למרות האהבה הלאומית העוטפת אותם, לדבריהם. מנגד, החזרה "לשגרה" וההתמודדות עם הקושי בעורף, לחזור לבית ריק ולתחושותיהם, ששכחו אותם.
אחת הרווקות ששיתפה בתחושותיה, משרתת מילואים כקצינת נפגעים, סיפרה על מקרה באחת השבתות בהן הייתה צריכה לצאת לביתה. כל לדבריה, היא ידעה שתגיע לביתה רק בסמוך לכניסת השבת ושלא תספיק לערוך קניות, לכן פנתה מבעוד מועד לכמה מחבריה הגרים בסביבתה בבקשה לקנות לה כמה מוצרים. לצערה, היא נתקלה בתירוצים שונים שהובילו לסירוב והבינה כי איננה יכולה לסמוך עליהם, למרות שבסיטואציות אחרות, נרתמה לעזרתם כשהיו צריכים. אותה קצינת נפגעים משתפת כי זו הייתה "כאפה כואבת" לדבריה. תחושה של עליבות, הוסיפה. "אני לא בן אדם מסכן, לא ביקשתי שיבשלו לי, ינקו לי וגם לא שיזמינו אותי לארוחה, סך הכל שירכשו עבורי מוצר אחד בודד שאוכל לבשל לעצמי כשאגיע.".
משרת מילואים נוסף, משרת בגולני, גם הוא רווק, שיתף בסיפורו: הוא חלה בזמן שהיה בעזה, חובש היחידה החליט לשחררו הביתה לשבת על מנת שיבריא וגם בכדי למנוע סיכון בהדבקת חולים נוספים. למרות שהעדיף להישאר ביחידה, החובש סירב ושלח אותו לביתו. במוצאי שבת, כאשר חש טוב יותר, חשב שעדיף להתארגן ולצאת בראשון על הבוקר ליחידה ולחזור לעזה, למרות שזו הייתה אמורה לסיים את הסבב ביום למחרת ולהשתחרר. הוא טוען כי תחושת השייכות למשהו ולהיות חלק ממשהו, עדיפים על השעמום בבית.
כאמור, סיפורים רבים של מילואימניקים שהתפרסמו לאורך תקופת המלחמה, התמקדו בעיקר במציאות הקשה של הניתוק מהבית, מבת או בן הזוג, מהילדים ותחושות השמחה שלוו בעת החזרה הביתה, מכלל הגורמים. אך לעומתם, יש הרבה מתגייסים, אשר עזבו את שגרת חייהם, נרתמו למערך המלחמתי ומאחוריהם, השאירו חלל ריק. ככל שהמלחמה נמשכת, הם מדווחים על תחושת הבדידות ההולכת ומתעצמת ולצידה תחושת הבושה בבקשת עזרה. לטענתם, בשגרה תחושת הבדידות מכוסה בחיי היום יום אך בזמנים כאלו הבדידות גוברת. לטענתם, "כולם עוברים משהו בתקופה האחרונה. אין משפחה או משק ביתי שאינם חווים את המלחמה בדרך כזו או אחרת". בתחילת המלחמה, הם מספרים, הייתה התגייסות כללית, הרגשנו שרואים אותנו, שחושבים עלינו, אך ככל שהמלחמה נמשכת, השלב הזה התחלף בחוסר ביטחון.
לסיכום, כלל המשתתפים הרווקים בריאיון שיתפו כי הפערים בתחושת השייכות למשהו גדול, העשייה והתרומה שהם חשים בעת שירות המילואים לעומת החזרה הביתה, למטלות שממתינות כי אין מי שיעשה, לשקט צורם, הולכים וגדלים.
